אתמול נודע כי העיתונאית קרן נויבך הודחה מהגשת התכנית "מבט שני" בערוץ הראשון. לגמרי במקרה, כנראה, ובלי שום קשר, זומנה לפני שבוע מירית הושמנד, עורכת תכנית הרדיו "סדר יום" שאותה מגישה נויבך ברשת ב', לשימוע לפני פיטורים.
נויבך היא עיתונאית יוצאת דופן. היא פרשה לפני כמה שנים מסיקור פוליטי, והחליפה אותו בהגשת תכנית חברתית נשכנית ברדיו. מדובר בתכנית קשה להאזנה. נויבך ועורכיה מוצאים את המקומות הפצועים והקשים ביותר בחברה הישראלית, מסרבים להסתפק בתגובות הרשמיות וחותרים לגלות את האמת שמאחורי הודעות הדוברים. מלבד זאת, הם מציעים הקשרים היסטוריים, בוחנים את הנעשה בעולם בתחומים שעליהם הם מדברים ובאופן כללי מנהלים דיון מתמשך, כבר מספר שנים, באי הצדק החברתי בישראל.
הנה, למשל, הליין אפ של אחת מתכניות השבוע, כפי שפרסמה אותו נויבך בחשבון הטוויטר שלה:
בוקר טוב. שביתה כללית, אנחנו כמובן משדרים. נדבר עם גל הרשקוביץ, ראש אגף תקציבים שמנהל את המשא ומתן מטעם האוצר ועם יו"ר הסתדרות עובדי המדינה.
השביתה הראשונה בהיסטוריה על העסקתם של עובדי הקבלן. האם הפיתרון שמציע שטייניץ "כמו בשבדיה" בכלל ישים במשק שונה לחלוטין עם יכולת אכיפה לא קיימת?
נדבר עם ד"ר מומי דהאן, מרטין ווילר ממעגלי צדק ומעיין קפלן, עובדת סוציאלית בהוסטל ביחידי בארץ לנוער הומו – לסבי וכמובן, עובדת קבלן.
על המתרחש בחינוך הממלכתי דתי, פרק נוסף בסדרת הראיונות והבוקר: אריאלה, אמא לשלושה, הרב פויירשטיין והרב אופיר כהן, ראש הגרעין התורני באשקלון.
ועל יוון ואיסלנד וכלכלה גלובלית שקורסת. והאם ברלוסקוני ילך סוף סוף הביתה? דפנה מאור מדה מרקר. בוקר טוב.
בהפגנה הראשונה בקיץ פגשתי את אחד מהעיתונאים החברתיים המרתקים בישראל, ואמרתי לו שחלק מההפגנה הזו רשום על שמו. הוא מחה מיד, אבל אמר שיש כמה אנשים שראויים לכבוד הזה. אולי לא זכרנו את כולם, אולי אני שוכחת כאן מישהו, אבל אני זוכרת היטב שהרשימה היתה קצרה יחסית: רינו צרור, מיקי רוזנטל, אורלי וילנאי, גיא מרוז, סמדר פלד – וקרן נויבך.
עיתונות כמו פעם
ככל שימי המחאה רבו ונסערו, כך הרשיתי לעצמי פחות להפסיד את התכנית של נויבך. לא נעים להאזין לה. הכל מטריד, הכל מלא בשקרים שמספרים לנו, סודות שמסתירים מאיתנו. הפינות החשוכות של החברה הישראלית אינן מושכות את העין.
ובדיוק אלה המקומות שנויבך מתעקשת ללכת אליהם. וכשמאזינים לתכנית שלה מגלים מהר מאוד שעל אף דעתנותה, היא עסוקה בעיקר במתן במה וקול לאחרים. היא מראיינת שרים ושועים, מנכ"לים ורבנים. אבל היא מראיינת גם את עובדת הקבלן, את המורים, העובדים הסוציאליים, את לקוחותיהם, נתמכי הרווחה. היא מעניקה במה רחבה וקשובה לכל אלה שקולם אינו נשמע במקומות אחרים. בעת שאיזה אדם חשוב מדקלם את מסריו הריקים, היא מדברת עם מי שאמור לקבל ממנו שירות וחושפת את האמת. עיתונות. כמו פעם.
אין ספק שהפיטורים של הושמנד וההדחה של נויבך, בשילוב עם השמועות ביולי על כך שנויבך לא תמשיך להגיש את התכנית באופן סדיר, והפרסומים באוגוסט לפיהם נתבקשה, עם מנחים נוספים, שלא להביע את דעתה על אירועי היום, מורים על הכיוון ברשות השידור. עיתונאים דעתנים, ובעיקר כאלה שאינם מוכנים ליישר קו עם לשכת ראש הממשלה ועושי דברה, אינם רצויים עוד. הם מפריעים לכולם ליהנות מזיו ההודעות הרשמיות, ובכלל, הרבה יותר נחמד לשמוע מוזיקה בבוקר מאשר כל הכאב הזה.
אנחנו שומעים הרבה מאוד על קריסת התקשורת. על הבידוריזציה שהיא עוברת. על עיתונאים נטולי הכשרה וסקרנות. על גסיסתו המתמשכת של כלב השמירה של הדמוקרטיה.
נויבך היא אחת מהעיתונאים האלה שאליהם אנחנו מתגעגעים כל כך, והיא פעילה ובועטת. אם יסתמו לה את הפה, יסתמו יחד איתו את פיותיהם של החלשים שזוכים להישמע רק בתכנית הזו – ובו זמנית, יסתמו לכולנו את האוזניים. חשוב להרים קול נגד הפיטורים האלה. לא רק בשביל נויבך – אלא בשביל החברה הישראלית. בשבילנו.
פורסם במקור בבלוג אם תרצי