הוא התחיל בקטן, אבל כבש את העולם בסערה. הוא עלול לגרום להזעה, חולשה וסחרחורות. הוא דורש שנתאמץ כדי לשמור על הבריאות שלנו, ואנחנו שונאים את זה. הוא הופך אותנו לעניים יותר. ובשבוע האחרון הוא רשם ניצחון (רגעי) על הקורונה.
אני כמובן מדבר על מכון הכושר.
המכונים, לצד בריכות השחייה, עמדו השבוע במרכז הסאגה המתמשכת "מדינת ישראל עושה שכונה מהקורונה" (עוד לפני ההחלטה הנמהרת על סגר בסופי שבוע). תקציר למי שפספס: הממשלה ביקשה להעביר בוועדת הקורונה של הכנסת תקנות חדשות בנוגע למגפה. היא התכוונה להשאיר את חדרי הכושר סגורים, וכך גם את הבריכות המקורות. ראש הוועדה יפעת שאשא ביטון, דווקא ליכודניקית, חשבה שאין לכך הצדקה. המכונים והבריכות נפתחו, שאשא ביטון ספגה איומים בהדחה ובהשעיה, ולבסוף החליטה הממשלה לא לדון יותר בתקנות שקשורות לקורונה בוועדת הקורונה. מה ששמעתם.
כמו הרבה דברים אחרים במשבר הקורונה, גם המחלוקת על מכוני הכושר חושפת בעיות עמוקות יותר: הציפייה של הממשלה שהכנסת תהיה חותמת גומי. המחסור במידע מקיף שיאפשר להבין אם אכן מדובר במוקדי הדבקה. ההחלטה לאסור על חלק מהפעילויות בשטחים פתוחים, אף שהן כנראה מסוכנות הרבה פחות. אבל אני רוצה להעלות שאלה אחרת, לא פוליטית אלא תרבותית: למה אנחנו כל כך מאובססים על חדרי כושר? איך המקומות האלה, שהיו סמל להברזות אינסופיות ורגשות אשם על הקוביות האבודות, מעוררים בנו כזה געגוע?
מחתרת החיטובים
לאורך המשבר, ובמיוחד בהפגנת העצמאים שנערכה בשבת בכיכר רבין, נשמעה בבירור המחאה של אנשי תעשיית התרבות ושל מנהלי הברים והמסעדות. אלה איבדו בבת אחת את מקור פרנסתם, ואלה נאלצו לשנות את המודל העסקי ולהתרגל להגבלות משתנות ומשונות. תעשיית חדרי הכושר אמנם השמיעה גם היא קולות מחאה, אבל לא הייתה בשורה הראשונה של נושאי הלפידים. אולי העדיפו שם להפעיל לחץ מאחורי הקלעים: בליכוד האשימו את שאשא-ביטון בכניעה ללוביסטים של תעשיית הכושר, והיא מצדה הכחישה.
כך או כך, כשמסתכלים על הלקוחות של אותן תעשיות, המצב נראה הפוך: סערה בכושר, שקט בבילויים. המכונים שנפתחו כבר הספיקו להיות שוב בסכנת סגירה על פי צו חדש , אבל לאורך כל תקופת הקורונה רצות שמועות על מקומות שמציעים להתאמן פיראטית - בדומה לטיפולי היופי הפיראטיים בגל הראשון. ולמי שלא רוצים להסתכן, יש מערכים שלמים ופופולריים של אימונים ושיעורים בזום. קשה לדבר על התעוררות דומה בעולם התרבות והבילויים: שירת המרפסות גוועה די מהר, הופעות וידיאו לא ממש תפסו בארץ (בניגוד לארה"ב), ואנחנו לא שומעים על משתים פיראטיים. או שפשוט לא הזמינו אותי.
אנחנו נמצאים בתקופה קשה, גם רגשית. רבים מאיתנו איבדו את עבודתם, השהייה בבית כבר מזמן לא מהנה, והחרדות מכרסמות מכל הכיוונים. ואם זה לא מספיק, גם אין ממש לאן לצאת ולהפגין חיטובים ושרירים. היינו מצפים שבזמן כזה, שמירה על כושר תידחק לתחתית סדר העדיפויות, וכולנו נעדיף להתנחם מול נטפליקס עם ערימת בורקס. אלא שאולי דווקא זו הסיבה שרבים לא מוותרים על המשקולות ורצועות ה-TRX: זאת דרך לשמור על איזושהי שגרה, מחויבות ומסגרת. וזאת גם זריקת אנדורפינים חשובה, במיוחד בתקופה שבה קל כל כך לשקוע בדכדוך.
שיפור עצמי VS שימור עצמי
אלא שבעיני יש כאן עוד משהו. החברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות שינוי משמעותי ביחסה לגוף. תעשיית הכושר והבריאות בארץ צמחה (עד הקורונה) בקצב שנתי נאה של 7%, וב-2018 הכנסותיה התקרבו ל-4 מיליארד שקל. המכונים מציעים מגוון מתרחב והולך של שיעורים, אימונים ומוצרים נלווים. המרתונים ושאר אירועי הספורט ההמוניים רק מתרבים, והעיסוק במסת שריר מתחיל להיראות כמו אובססיה לאומית, כשעוד ועוד מוצרים מגיעים בגרסה עתירת חלבון. זה היה סביר כשמדובר ביוגורט, אבל ניוקי עתיר חלבון? ניוקי, שם נרדף לפחמימות מנחמות? לאן הגענו?
אפשר לחשוב על לא מעט גורמים לשינוי הזה, אבל יותר מהכל זה נראה כמו הניצחון של גישת השיפור העצמי. מתי בפעם האחרונה שמעתם, באיזשהו הקשר, את המשפט "או שיש לך את זה או שאין לך את זה"? היום הגישה הרווחת היא שיהיה לך את זה אם רק תעבוד מספיק קשה, ושאתה צריך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך.
וזה נכון גם לגבי כושר: פעם הוא היה הדבר הזה שצריך לעשות, כי זה בריא. לשרוץ שעות במכון הייתה נחלתם של בודי בילדרים ומקצוענים, והשאר נרשמו, הגיעו פעם-פעמיים ולא חזרו. היום כושר הוא סמל לשיפור עצמי מתמיד. הרשתות החברתיות מאפשרות לנו לדווח על שיפור בביצועים שלנו, לשתף תמונות לפני ואחרי, להשתתף באתגרים ולהתעדכן בטרנדים. הן גם יוצרות סביבה תחרותית יותר, שבה אנחנו מקבלים תזכורות תמידיות לכך שאנשים אחרים עקפו אותנו במירוץ, מטאפורית ומילולית.
משבר הקורונה, והמחלוקת סביב מכוני הכושר והבריכות, מעידים עד כמה הגישה הזאת תפסה אחיזה בציבור הישראלי. אנחנו אולי מוכנים לוותר על בילויים בתקופה הזאת, אבל כשדורשים מאיתנו לוותר על השיפור העצמי לטובת השימור העצמי - זה המקום שבו אנחנו מסרבים לקבל את רוע הגזרה. וזה נכון גם אם, באופן אירוני, הליכה למכון באמת מסכנת את הבריאות שלנו. זוזי הצידה קורונה, יש לנו כמה סקוואטים לעשות.