אמצע הלילה. אני לבד על הספה, מכוסה בשמיכת טלוויזיה, מגששת בחשכה לעבר השלט של ה-VOD ולוחצת על הכפתור שמקפיא את התמונה. "מחוברים". ישי גרין מתעד את זכיית הסטארט אפ שלו באיזה כנס נחשב בניו יורק ועולה על הבמה כשהמצלמה שלו מכוונת אליו. רק אליו. התמונה קפואה. אני נשארת עם האצבע על הכפתור בלסת שמוטה. שום דבר ב"מחוברים" לא ריגש אותי כמו נפילת האסימון הזה – הנה מה שכולם מדברים עליו. הנה האומץ שבזכותו מתקבלים ל"מחוברים". הנה הרגע האחד שאף אחד לא יבין חוץ מעשרה אנשים.
אבל אתם, מה אכפת לכם מאומץ. בשבילכם זו סתם מילה. אתם תמשיכו לזרוק אותה באוויר ולהיות קורבנות של עריכה. תשנאו את הדמות שאתם אמורים לשנוא ותאהבו את מי שאתם צריכים לאהוב. תכתבו טוקבקים, תעבירו ביקורת, תנתחו כל פלוץ שהדמויות מוציאות מהפה. תעברו את המסע האישי שלכם בזכות התכנית המרתקת הזאת, אבל לא תשימו לב. מה פתאום. את מי זה מעניין שהעורך טרח והשיג את צילומי הטקס כדי לחדד את ישי מחזיק את המצלמה.
ודפנה היפה צודקת, כשהיא נוזפת בו על כך. כי היא שפויה. כי היא רגל אחת מחוץ לתכנית. כי בימים כתיקונם הוא לא היה מעז לצלם את עצמו על הבמה. זו פדיחה, זה נרקיסיזם, זה להרוס את הרגע – תקראו לזה איך שבא לכם, אבל גדולתו של ישי גרין היא שכמו בניצחונות ההייטק שלו, הוא לא מתכוון להפסיד ב"מחוברים".
לקחו פורמט מצליח והמציאו אותו מחדש
כמה חיכיתי לעונה הזו. רציתי לראות איך הצד השני חי. ואז באו החיים, העיפו לי את הפנטזיות לכל הכיוונים ודפקו לי שתי כאפות של התעוררות. הראשונה הייתה שקשה לי להרכין ראש ולפרגן לבייבי שלי שקיבל כנפיים והתעופף בלעדיי. והשנייה, כשכבר הצלחתי לפתוח את הלב וקיבלתי את העונה הזו לתוך החיים שלי, הבנתי שזו תכנית שונה לחלוטין. יוצריה הצליחו לעשות את הבלתי יאומן – לקחת פורמט מצליח ולהמציא אותו, כבר בפרק השני, מחדש. נשים מתבכיינות הפכו לגברים בוכים.
כל אחד מכם עובר את המסע הפרטי שלו ב"מחוברות/ים". מה זה משנה מה אני אגיד. אבל אף אחד חוץ מדנה ואליזרין וישי ושי ורן וחנה ומירי ולואיס ודודו ואני, לא יודע מה זה לצלם ברגע שאין לך זין לעשות את זה, כשמעניין אותך משהו אחר, כשאתה פוחד ממה שיגידו, כשעוברות לך אלף מחשבות אחרות בראש, כשאשתך נפגעת בתאונת דרכים, כשהילדה שלך בוכה, כשאימא שלך כועסת עליך, כשאתה יוצא מטומטם, כשהגבר שאת אוהבת מחבק אותך בפעם האחרונה.
ברגעים האלה, תאמינו לי, הדבר האחרון שמעניין אותנו זה מצלמה. אז תגידו תודה למי שמסוגל לכוון אותה על עצמו ברגע האמת, להישאר בתחתונים ולסבול את הקשקושים שלכם. תגידו תודה למי שקורע את התחת כדי לשים לכם מראה מול הפרצוף ולעשות תכנית בת, בת, בת זונה.