מזה שבוע ימים שאינני שומעת מוזיקה. זה נורא, בגלל שהמוזיקה עוזרת לי לעבד את המחשבות והרגשות שלי, ולווסת אותם. אם אשמע מוסיקה לא אוכל לשמוע את האזעקות. כבר שבוע ימים שכשאני בבית, כלומר לא בדרום הארץ, אני יושבת, אוכלת, עובדת, וישנה עם נעליים, ואת מפתחות הדירה תליתי על צווארי. כל זה כדי שאוכל להתפרץ למקלט של השכנים, בעת השמע האות. הסירנה המייבבת.
זו כבר המלחמה השלישית שאני מסקרת, והשביעית שאני חווה בחיי. מבצע בתחת שלי. מבצע זה סיילים בחנויות בגדים, טילים מתעופפים לעומת זאת - זו מלחמה וחצי. "צוק איתן" הפך אותי למטורפת. לא מצאתי מרגוע עד הפסקת האש ובכלל. ניסיתי לתזמן את המקלחות שלי לפני שעת הטילים הידועה כרבע לפאג'ר. הייתי הראשונה להיות במקלט ולא אכפת לי אם צוחקים עלי. לפחות קבוצת הווטסאפ המשפחתית הייתה משעשעת מתמיד.
בתוך המציאות המחורבנת הזאת, עניין אותי לחפש אנשים כמוני-כמוכם בעזה. לא ייתכן שכולם שם משגרי טילים, בטוח יש אנשים שסובלים מהמצב לפחות כמונו. אנשים ששגרת יומם מופרת, אנשים שרועדים מפחד. זה לא עניין של פוליטיקה, לא ימין ולא שמאל, אלא סקרנות אנושית נטולת אג'נדה.
הראשון היה עיתונאי בסוכנות ידיעות בינלאומית. הסברתי לו מה אני מחפשת, והוא היה חייב לסיים את השיחה מכיוון שחיל האוויר הישראלי עומד להתקיף את המקום בו הוא שהה. איחלנו זה לזו "be safe" וניתקנו. מיד עם סיום השיחה נשמעה עוד אזעקה בתל אביב.
הבאה בתור הייתה עיתונאית עזתית, בשנות ה-20 המאוחרות לחייה: "זו המלחמה השניה שאני מסקרת והשלישית שאני רואה בחיי. הכל נראה אותו דבר בכל מלחמה, רק התזמון והשמות של האנשים שנהרגים משתנים", היא אומרת ומצליחה לגעת בי. "הפעם זה יותר מפחיד, כי התחושה היא שהמטרות של צה"ל הן אזרחים. עשרות בניינים הופגזו בעת ששהו בתוכם אזרחים. זה מחמיר בכל פעם ושום דבר לא משתנה, רק חמאס שנהיה חזק יותר". עניין אותי לשמוע על החיים שלה בעזה שלא בימי מלחמה, הרי אנחנו סוג של קולגות, חשבתי. "בעזה יש את אחוזי האבטלה הגבוהים בעולם, החשמל והמים לא זורמים באופן רציף, ולכן עזה היא לא מקום ראוי לחיות בו", היא אומרת, "למדתי ספרות באוניברסיטה ועכשיו אני לומדת עברית. אני אוהבת לכתוב, אני אוהבת גם לטייל, אני נורמלית כמו כל אדם אחר, רק שגם את החלומות הכי קטנים שלי אני לא יכולה להגשים, למשל איך אני יכולה לטייל כשמעברי הגבול סגורים ואינני יכולה לצאת מעזה? אני לא נשואה, כי אני אישה עובדת, אני כן רוצה להתחתן ולהקים משפחה יום אחד, אבל זה לא בראש סדר העדיפויות שלי. אני אוהבת מוסיקה ערבית ומאוד אוהבת את אדל. מכירה?"
בטח. פחות הטעם שלי. לאן יוצאים בעזה?
"אין לנו פאבים, בתי קולנוע או מועדוני לילה. יש הופעות אבל זה ממש נדיר, כי זה מסוכן מדי. ואסור לנו לרקוד או לשתות. אלו הן הוראות השלטון שלנו. למען האמת, אף פעם לא אהבתי לשתות, אז לא מפריע לי".
איך זה להיות עיתונאית שם?
"אני בטוחה שיהיו לי הפרעות נפשיות בגלל כל המחזות שאני נחשפת אליהם, רק אתמול ראיתי גופה ללא ראש, זה קרה ממש קרוב למקום שבו הייתי באותו רגע, אני לא יודעת איך אוכל להתמודד עם המראה הזה. אני לא ישנה, כשאני מצליחה להירדם בין ההפגזות, המראות הקשים חוזרים אלי. בזכות העבודה שלי הייתי גם בתל אביב וגם בירושלים בעבר, זה מסובך לצאת מכאן, צריך להגיש בקשות מיוחדות ואני מקבלת יותר דחיות מאשר אישורים. החברים שלי מקנאים בי על שביקרתי בפלסטין שלפני הכיבוש, ואני אומרת להם שאין על מה לקנא, כי לא נעים להיות שם".
איך את מתמודדת עם המציאות הזו?
"החלום שלי שלא אצטרך לעזוב את פלסטין, כי אני רוצה שלילדים שלי יהיו חיים נורמלים, שיחיו בשלום. אי אפשר לגדל ילדים במציאות הזו, אני לא רוצה שהם יעברו את הדברים שאני עברתי. אני הולכת לישון ולא מאמינה שאזכה להתעורר, אני בטוחה שאני אמות יום אחד מהפגזה. אני יודעת שיש בימים אלו גם גלים של שנאה בישראל, שיש כאלו ששמחים שילדים נהרגים, אני לא שמחה שישראלים חפים מפשע נהרגים, למרות שאצלכם אף אחד עוד לא נהרג. נתניהו אומר שלישראל יש את הזכות להגן על עצמה, אבל למה לחמאס אין את הזכות הזאת?"
בשלב הזה השיחה בינינו הפכה פחות ופחות נעימה. העיתונאית קראה לי כובשת וביקשה שאחזור לעירק, שם נולדו הסבים והסבתות שלי מצד אבא. אמרתי לה שאני רק בת אדם, שנולדתי למציאות הזאת, היא לא השתכנעה והפכה תקיפה אף יותר. שאלתי אותה אם לא כדאי להניח לעבר למען העתיד, היא ענתה שבשום פנים ואופן. אמרתי לה שאם נצליח אנחנו לראות אחת את השניה אולי תהיה תקווה לשלום, שאני מזמינה אותה לתל אביב ורוצה שהיא תהיה חברה שלי. היא אמרה שהיא לא מוכנה להיות חברה של כובשת. אמרתי לה שכעיתונאיות, אנחנו לא מייצגות את השלטון, היא ענתה: "חמאס כן מייצג אותי", ביקשתי שתשמור על עצמה. היא ניתקה לי את הטלפון, אבל בנימוס יחסי.
"אני נשואה, אבל עכשיו בעלי ואני לא נמצאים יחד. הוא עובד בעיר עזה, ואני בבית עם חמותי בעיר אחרת. ההפגזות במהלך הלילה גורמות לי להתקפי חרדה ואני קופצת גם מהרעשים הקטנים ביותר. אף אחד מהמשפחה שלי לא תומך בחמאס. הבית של דודים שלי נהרס לחלוטין כתוצאה מהפגזת צה"ל, זה מה שקורה כאן פחות או יותר: אנשי חמאס מתחבאים, וישראל לא מזהה את ההבדל בינם לבין בלתי מעורבים מה שהורג הרבה אנשים והורס את ביתם של רבים אחרים. אני ממש מפחדת לצאת מהבית.
חמשת הימים האחרונים היו מבעיתים. זה חודש הראמדן ואנחנו צמים מהזריחה לשקיעה וכעת, בגלל ההפגזות, אנחנו לא יכולים לצאת ולקנות אוכל. אני חושבת שישראל צריכה למצוא דרך אחרת כדי לחסל את חמאס, כי מה שהיא עושה כרגע מחסל אותנו האזרחים. השעות הכי מפחידות הן הלילה. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שישנתי לילה שלם. אני לא הולכת לעבודה כבר שבוע, אני מדברת עם בעלי לשתי דקות ביום רק כדי לוודא שהוא בחיים. בכל שיחה עם בני המשפחה שלי, אני מבקשת מהם לסלוח לי אם אי פעם פגעתי בהם ושיתפללו בשבילי אם אמות הלילה.
שיט רגע, הפצצה.
חזרתי. בעלי הגיע לביקור קצר, אמר שהוא מפחד למות, ובא להיפרד ממני. המצב כאן מחמיר מרגע לרגע. אני לא שונאת אתכם הישראלים, אני לא שונאת אף אחד".
אל תפחדי ילדה
בין האזעקות וההפגזות הצלחתי לשוחח גם עם קולנוען בן 30, יליד עזה שהתארס לאחרונה. בימים כשגרה הוא נמצא על קו עזה-מרוקו, שם מתגוררת המשפחה שלו. "חזרתי לפני שנה וחצי וזה הזמן הכי ארוך שלא יצאתי מעזה", הוא מספר ונשמע מחויך למדי, "אני לא מצליח לצאת מפה, ניסיתי להגיע לירדן, אבל אחרי שלושה ימים של המתנה במעבר רפיח, לא נתנו לי לצאת למצרים. עכשיו כל המעברים סגורים".
איך נראים החיים שלך לא בזמן מלחמה, אתה שותה? מבלה?
"בעזה אין ברים. יש לי כמה חברים מהאו"ם והצלב האדום, הם מביאים לי לפעמים משהו לשתות, אבל לפעמים למשך חודשים אני לא מצליח להשיג בירה. אנחנו נוהגים לבלות בטבע, הרחק מהאזורים המיושבים, ואוהבים לעשות על האש בחוף הים ולעשן משהו, אבל בגלל שיש בעיות עם הזרמת השפכים בעזה, עכשיו אסור ללכת לים, כי המים והחוף מטונפים עד כדי סכנת בריאות. אני אוהב מוסיקה, מאזין לבלוז ולג'אז, וגם למוסיקה מרוקנית. אני גם מקשיב למוסיקה ישראלית ומכיר את זהבה, זוהר ושרית חדד".
איפה אתה נמצא בזמן ההפגזות?
"אין לנו איך לתפוס מחסה, אין דבר כזה. בישראל יש מקלטים ויש לכם כיפת ברזל, המנהיגים שלכם מגינים על האזרחים ופה המנהיגים מתחבאים והאנשים נשארים חשופים. יש מקומות יותר בטוחים, למשל איפה שאין מסגדים, או פעילות של הארגונים, שם זה בטוח יחסית, אבל תחושת ביטחון זה משהו שלא קיים בעזה. אנחנו חיים תחת חוק אחד - אין לנו כלום אז אין לנו מה להפסיד. אנחנו ממילא חיים בתנאים קשים מאוד גם ביומיום, ואנחנו מאבדים תקווה. אין לנו כלום בחיים, אנחנו מוקפים במלחמה, אנחנו לא יכולים לטייל, אנחנו לא יכולים לשתות, אין לנו שום סוג של חירות ולכן אין לנו מה להפסיד".
מה אתה יודע על החיים בתל אביב למשל?
"אני יודע שמאוד יקר לחיות שם ואתם צריכים לעבוד הרבה רק כדי לשרוד. יש לי הרבה חברים בישראל, אבל אני לא יכול להפגש איתם כי לא נותנים לי אישור מעבר. יש לנו משהו שהוא כמו דרכון, מעין אסופת מסמכים, אין פה מדינה ולכן אין לאום, כשאין לאום אין דרכון. פעם אחת הייתי ביוון ובדרך חזרה העובדת במעבר הגבול לא נתנה לי לעבור, כי היא לא הבינה מה אני מגיש לה. היא שאלה איפה הדרכון שלי, הסברתי לה שאין לי דבר כזה, שאני תושב עזה, שאנחנו חיים בישראל והניירות האלו זה מה שיש לנו. זה היה משפיל".
מה דעתך על המצב היום, הטילים שנשלחים עלינו, הפגזות עליכם?
"זה גרוע מאוד, חמאס מכוון לאזרחים, וגם פה, זו לא מלחמה נגד חמאס, אלא נגד אנשים ומשתשמים בהמון כוח נגדם, זה לא פייר. אני נגד אלימות מכל סוג ומכל צד. המון אזרחים מתים פה ואצלכם, זה נורא וזה לא עוזר לעתיד שלנו ולעתיד ילדנו. אני חושב שממשלת ישראל רוצה את הרקטות האלה, כי היא חושבת איך להחמיר את הקונפליקט וגם חמאס חושב באותו האופן. אנחנו, את ואני, רק צעצועים במשחק שלהם. יש לי המון חברים באשקלון, בירושלים, בתל אביב ובעזה וכולם סובלים עכשיו".
לו יכולתי להגשים לך משאלה, רק משאלה אחת, מה היא הייתה?
"שהישראלים והפלסטינים יבינו אחד את השני, יש לנו מספיק מקום ואדמה כדי לגור ביחד, הרחק ממדיניות דתית ואג'נדה קיצונית. אנחנו בעזה חיים כבר 7 שנים תחת סגר, אנחנו סובלים כאן, אנחנו עייפים מהפוליטיקה ומהאלימות. בשביל מי המלחמה הזאת? כשהיא תגמר, אם אשאר בחיים, אעזוב למדינה אחרת, כי פה אין חיים. פה אין כלום".
הקולנוען ואני המשכנו להתכתב במדיה אחרת. הוא שלח לי תמונות של הנוף מהמשרד שלו, המשקיף לחוף הים. שלחתי לו את הנוף העירוני הנשקף מחדר העבודה שלי. שאלתי אותו אם הוא יודע משהו על המתוכנן לשעות הקרובות, כי אני צריכה לצאת מהבית וקצת מפחדת מהטיל החדש שלהם. שלחתי לו תמונה של שאריות רקטה. הוא כתב "וואו זה ענק, אבל לא גדול כמו הפצצות של צה"ל". הוא הוסיף וחתם: "אל תפחדי, ילדה, יהיה בסדר". הלוואי ויכולתי לכתוב לו את אותו הדבר בחזרה.
(סייעה בהכנת המאמר: אלינור פוקס)