התוצאות שאליהן הגיעה "יש עתיד" מסמלות קודם כל ולפני הכל את העובדה שמעמד הביניים, אותו מכלול (אשר נתפס לפעמים כא-מורפי) של אזרחים אשר סוחבים את המדינה על גבם, אינו מושג דמיוני שהומצא כאן יש מאין בשנתיים האחרונה, כי אם מעמד חי וקיים המחפש בנרות את ההנהגה הפוליטית שתוביל אותו. למעמד הביניים נמאס להיות זה שבקושי סוחב בעלייה בזמן ששכבות ומגזרים שלמים בחברה הישראלית אינם תורמים את חלקם הפרופורציונלי בתהליך פריסתה של העוגה – הם מגיעים באיחור אופנתי רק כשהעוגה כבר נחתכה – הם מבקשים לאכול אותה מבלי להוציא קודם לכן את הכסף על המצרכים.
בזירה הפוליטית אף פעם אין ואקום, אם מפלגה אחת עוזבת את הבמה, בין אם מרצונה החופשי ובין אם בעל כורחה, תמיד תהיה מפלגה אחרת שתנסה לתפוס את מקומה. כך היה גם עם יאיר לפיד אשר בניגוד לשלי יחימוביץ וציפי לבני לא מיצב עצמו בתודעת המצביעים בנישה קונקרטית אחת. לבני התמקדה בסוגיית המשא ומתן המדיני וההגעה להסדר מדיני ואילו יחימוביץ שמה את הדגש על חזון כלכלי אחר ושונה בתכלית למדינת ישראל – זה הסוציאל הדמוקרטי. תוצאות הבחירות מראות לנו כי שתיהן נכשלו.
שתיהן נכשלו משום שמחנה השלום הישראלי כבר עבר וחלף מן העולם – והוחלף במחנה ההגעה להסדר – היום הוא מונה לא יותר מ-15% מאוכלוסיית המדינה. בכל הנוגע למשנה הסוציאל-דמוקרטית של מפלגת "העבודה" – לא ניתן כמובן להתעלם מהעובדה שהתוצאות הראו לנו כי הציבור סבור שדרכו הכלכלית של בנימין נתניהו הובילה אותנו למשבר לא פשוט – אך אין זה אומר שהציבור חפץ בחזון האלטרנטיבי של שלי יחימוביץ. במילים אחרות, במדינת ישראל – החזון הקפיטליסטי טרם פשט את רגלו. "יש עתיד" לא מיצבה את עצמה כמייצגת הנאמנה של אף אחת מהנישות הללו – וחשוב מכך – לא שללו שם ולו לרגע אחד את הכניסה לממשלתו של נתניהו – ובערב הבחירות הם קצרו את הפירות על כך. במובן הזה הצהרתה של יחימוביץ הייתה חפוזה ונמהרת מדי.
חילופי משמרות - עכשיו
אבל מעל הכל מסמלת הבחירה ב"יש עתיד" את הכמיהה לשינוי ולדם חדש במערכת הפוליטית – חילופי דורות אם תרצו. יאיר לפיד התחייב כי ברשימתו לא יהיה ולו פוליטיקאי מכהן אחד – ועמד במילתו. הוא אמנם רצה לשתף פעולה עם לבני והציע לה את המקום השני ברשימה אך המהלך לא קרם עור וגידים ובדיעבד ברור שמדובר היה מבחינתו בהשתלשלות עניינים מבורכת. 19 חברי הכנסת החדשים של "יש עתיד" ייכנסו למשכן המחוקקים חדורי מוטיבציה ורצון לשנות וההישג של "יש עתיד" מבהיר לנו כי הציבור אמר את דברו באופן צלול וברור: חילופי משמרות – עכשיו. זו אגב גם הסיבה לכך שבבית היהודי גבר נפתלי בנט בקלות כה רבה על זבולון אורלב – הראשון הביא עמו רוח חדשה – האחרון סימל את מפד"ל הישנה שנס ליחה. הציבור רוצה לראות הנהגה חדשה – אנשים שטרם נשחקו במסדרונות המשכן שהופך את המכהנים בו לחסידי הסטטוס-קוו.
בשבועות האחרונים של הקמפיין הצניע יאיר לפיד למרבה הצער את נושא שינוי שיטת הממשל שגם הוא היה לאחד מאבני היסוד של הקמפיין שלו. מדובר לטעמי באתגר הבוער ביותר שעומד על סדר היום במדינת הישראל – משום שמדובר באב הרוחני של מרביתן המוחלט של הרעות החולות במדינת ישראל. המעבר לשיטת בחירות אזורית ואישית על חשבון השיטה היחסית והמפלגתית הנהוגה היום הוא צו השעה.
החטא ועונשו
השיטה הקיימת אינה מתמרצת הלכה למעשה את חברי הכנסת לפעול למען הציבור שהפך אותם לכאלה וזאת משום שאין לנו בתור המצביעים והריבון האמיתי שום סנקציות שאותן נוכל להשית על חבר כנסת זה או אחר שמועל בתפקידו ולא מקדם את האינטרסים אשר לשמם הוא נבחר. הדאגה היחידה של אותו חבר כנסת (בדרך כלל מהספסלים האחוריים של הרשימה) תהיה לעד להבטיח לעצמו מקום ריאלי לקראת הבחירות לכנסת הבאה – והדרך לעשות זאת היא קודם כל ולפני הכל לרצות את המתפקדים (במפלגות שבהן יש פריימריס) או את יושב\ת הראש במפלגות שבהן פועלת ועדה מסדרת.
היום – ברגע שאנחנו משלשלים לקלפי פתק של מפלגה זו או אחרת – הרי שהוא מסייע באופן שווה גם לקברניטיה וגם לכל אחד ואחת מחברי הרשימה האחרים – גם לאלו שאולי בכלל לא הכרתם קודם לכן. במצב כזה – התמריץ לפעול באמת ובתמים למען האזרחים הולך ונעלם. לכל זה קוראים במילה אחת אחריותיות
הטמעתו של עיקרון האחריותיות בחברה ובפוליטיקה הישראלית היא האתגר והמהפך התודעתי החשוב ביותר שעל אזרחי ישראל להתעקש עליו – שינוי השיטה באופן שיאפשר לבוחרים לומר באופן ברור לנבחריהם – אם לא תקדמו את האינטרסים שלשמם נבחרתם – בפעם הבאה לא תהיו שם. טוב ייעשה יאיר לפיד אם ינצל את המומנטום שניתן לו על מנת לקדם בצורה זו או אחרת את שינוי השיטה. סיסמת הקמפיין של לפיד הייתה "באנו לשנות" – הנה מקום נהדר להתחיל בו.