האביב הערבי הפך לחורף איסלמי, טוענים רבים בימין, והתזה הזו הגיעה אתמול לשער "ישראל היום". גם ראש הממשלה נתניהו הביע לאחרונה תמיכה בקו זה. המפלגות האיסלמסטיות אכן זוכות לפופולריות רבה גם אחרי המחאות האזרחיות בעולם הערבי, שהובלו לרוב על ידי חילונים. האם צפוי סביבנו ריבוי מדינות במודל האירני, או שמא דווקא דמוקרטיות ליברליות? קשה להתנבא, אבל מכלול העובדות מצביע על כיוון שלישי – המודל של טורקיה תחת ארדואן.
האיסלמיסטים הערבים מעריצים את ארדואן. לאחר התאהבות קצרה בבן-לאדן, כמי שהביך את המערב, הופנם בקרב האיסלמיסטים היותר אחראיים המחיר הכבד מנשוא של ג'יהאד בסגנון אל-קעידה. מאידך ארדואן סיפק מודל של אסלאם פוליטי שעומד איתן מול המערב אבל שומר על מסגרת הלגיטימיות הבינלאומית, זוכה לשגשוג ומתרחק ציבורית מטרור נגד אזרחים (גם תמיכת ארדואן בממשלת החמאס מבוססת על תמיכה בזכות למימוש ריבונות פלסטינית מלאה ברצועה).
אבל זו רק פרסונה ציבורית. האם ארדואן אכן פונה לכיוון של סינתיזה בין אסלאם לדמוקרטיה וזכויות אזרחיות, או שמא מדובר באחמדיניג'אד בתחפושת מתונה? קשה לענות על כך בוודאות. שווה אולי להזכיר סממן טוב לפתיחות ופלורליזם – זכויות גייז. דווקא תחת שלטון ארדואן נפגשה שרה בממשלת טורקיה וחברה במפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית, פאטמה שהאין, עם ארגוני להט"ב במדינה והבטיחה לכלול זכויות גייז בחוקה החדשה. גם זכויות המיעוט הכורדי השתפרו תחת ארדואן. כמובן שהכיוון הארדואני החידתי לא ניתן להכרעה מתוך האנקדוטות הללו, אבל לאור החשדנות הרבה כלפיו בישראל ראוי לציין גם את הצדדים היותר סובלניים בשלטונו.
גם לנו יש מה ללמוד
מעבר לכך ישנו עניין כיוון התנועה ההיסטורי. בעוד שטורקיה, במובנים מסויימים, נעה מליברליזם חילוני לאיסלמיזם, מדינות ערב נעות מדיקטטורות צבאיות לכיוון של השתתפות אזרחית. הן חוו טלטלה גדולה שחרטה בתודעת ההמונים והשלטונות העתידיים את הרעיון ששלטון ערבי איננו עוד ערובה ליציבות, היקבעות וכוח ללא עוררין. שלטון שיאבד את הלגיטימיות שלו בעיני קבוצות רבות באוכלוסיה לא יוכל להמשיך לשלוט בעזרת פחד ויד קשה; דינו ליפול.
תחת הקונספציה הזאת המודל הטורקי קורץ לאיסלמיסטים הערבים הרבה יותר מהמודל האירני, שחווה כעת טלטלות, או המודל הסעודי, שגם הוא לא חף מאי-יציבות. התפוגגות הפחד של ההמונים הערבים מהשלטון עשויה לכוון את האיסלמיסטים לכיוון פחות כוחני ועריץ. האיסלמיסטים זקוקים לדמוקרטיה, שאולי תחשוף אותם לאובדן זמני של השלטון אבל תשמור על הלגיטימיות שלהם.
כל זה מלמד אותנו על חשיבותה של הדת במאבק נגד פונדמנטליזם דתי. לא החילוניות הליברלית נוסח המערב, אלא וריאציות פתוחות ופלורליסטיות יחסית של דתיות, הן שמצליחות להתחרות במודל הפנאטי של אירן וערב הסעודית. ואולי יש לכך לקח גם לישראל שמתמודדת עם זרמים דתיים פנאטיים. גם אצלנו, לא החילונים הליברלים יכולים להתחרות בש"ס של אלי ישי והחרדים הלאומיים, אלא דתיים עם מסר דמוקרטי ופתוח יותר.
אם כן יש יסוד להניח שהאביב הערבי, כמו גם זה הישראלי, צפוי להיות ארדואני באופיו הרבה יותר מליברלי-אירופאי. לא סביר שנראה כאן מדינות חילוניות, אלא וריאציות איסלמיסטיות (או במקרה של ישראל: יהודיות) יותר או פחות של מפלגת הצדק והפיתוח הטורקית. במובן הזה ייתכן שארדואן, שנוא נפשם של ישראלים רבים, הוא המפתח לפגיעה בכוח המשיכה של חיזבאללה, אירן ואל-קעידה - אם הארדואניזם ינצח, הם יהיו כוחות האתמול. מאידך, הארדואנים יהיו לא פחות קשוחים מול ישראל בדרישותיהם לכבד את זכויות האזרח וההגדרה העצמית הלאומית של הפלסטינים. גם אם הארדואנים יותר פתוחים למיעוטים דתיים ולאומיים באזור, מדובר בפתיחות קשוחה, אבל כזו שמאפשרת חיים משותפים.
יריב מוהר הוא דובר רבנים למען זכויות האדם ועוסק במחקר סוציולוגי