כשסמנתה פוקס שרה "גע בי" (Touch Me) באמצע שנות השמונים היא בטוח לא התכוונה ל"חוק המישוש", שאושר אתמול על ידי הממשלה. אבל החוק הזה כל כך משפיל ומגוחך שלא נותר אלא להיזכר בשיר ולצחוק - על עצמנו. לצחוק על הטמטום שהפך אותנו מילד הפלא של המערב לילדים הפסיכים מהסרט "בעל זבוב", שנשארו בלי מבוגרים והחלו לאכול אחד את השני מרוב שעמום, חוסר בגרות ומוסר לא מפותח.
אם פספסתם, חוק המישוש יאפשר לשוטרים לערוך חיפוש גופני על כל אדם במקומות המוגדרים כמיועדים לאלימות - מועדונים, פאבים, מקומות לממכר אלכוהול, מגרשי ספורט, מועדוני ביליארד ועוד. הצעת החוק הוגשה על ידי השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' (מהמפלגה הפשיסטית "ישראל ביתנו") ושר המשפטים, פרופסור יעקב נאמן. מטרתה, לדברי השרים, היא להגביר את הביטחון האישי ולהרחיב את הכלים הנתונים בידי המשטרה למניעת אלימות. מה שהם שכחו לומר זה "וכל האמצעים כשרים".
החלק החשוב בחוק הוא העובדה שהשוטר יוכל לבצע חיפוש גם על אדם שלא עורר חשד. אבל יש פה איזה כשל לוגי, מאחר ושוטר לא ייגש לאדם בעיניים עצומות. משהו חייב לעורר איזה שהוא חשד, אפילו הקל שבקלים, כדי למשוך את תשומת ליבו של השוטר. אז מה מסתתר פה? החוק למעשה יאפשר לשוטר לחפש על אדם שהחשד שהוא מעורר אינו תקין פוליטית. כלומר, אם היום השוטר צריך חשד סביר כדי לבצע חיפוש, מכבסת המילים הגזענית של הכנסת תאפשר לו לחפש על מישהו שנראה כמו ערבי/ ערס/ רוסי/ אתיופי/ פועל זר/ השלם את המגזר הצבעוני החביב עליך.
ממתי פרטיות הפכה לאויב האומה?
אמנם גם אני נפלתי בפח וכיניתי את החוק "החוק החדש", אבל אין בחוק הזה שום דבר חדש. למעשה, הוא אחד מחוקי היסוד במשטרים חשוכים, בכל משטר מדכא ומשפיל שלא רואה באזרחים אנשים בעלי זכויות, אלא משאב לאומי השייך למדינה ולעומדים בראשה. זו לא בדיוק המדינה שהרצל ושאר החבר'ה בבאזל חשבו עליה.
יש נטייה לחשוב על פרטיות כאמצעי מפוקפק של הפרט להסתרת סודות מהקולקטיב. אבל חשיבה פסימית ופרנואידית זו מקורה בפחד שהשלטון מחדיר בלבבות אזרחיו כשהוא רוצה להדק את האחיזה בהם. הפרטיות משווקת לציבור ככלי משחית וכפגע חברתי, והופכת למושג שיש להוקיע אותו. אבל פרטיות היא לא כלי, אלא ערך בפני עצמה. היא נותנת לנו את החופש להתכנס לתוך עצמנו ולמצוא את המשמעות האמיתית של חיינו. והיא מתחילה במרחב האישי. היא מתחילה בזכות לשים דבר בכיס מבלי להסביר את תכליתו.
אלימות בחסות המדינה
בכל הזדמנות שיוצאת לי אני מזכיר ציטוט מפורסם של הפילוסוף האנגלי ג'ון סטיוארט מיל: "ביחס לעצמו, ביחס לגופו ונפשו שלו, היחיד הוא ריבון". את הדברים האלה הוא כתב בספרו "על החירות" העוסק ב"טבעו וגבולותיו של הכוח שיכולה החברה להפעיל באופן לגיטימי על היחיד". מאז יציאת הספר בשנת 1859, אף ממשלה לא השכילה להטמיע את המילים הפשוטות הללו, שמייצגות את אזרחי כל המדינות בצורה הנאמנה ביותר. כל מי ששואף לחיות חיים דמוקרטיים במדינה דמוקרטית חייב לקעקע את המילים הללו במוחו ולתת להן להוביל אותו בכל החלטה הנוגעת לשאר בני האדם.
אבל נראה שדווקא במדינת ישראל, שהוקמה על ידי פליטי מכונת המלחמה הביורוקרטית והפשיסטית הגרמנית, אוהבים לאמץ צורת חשיבה מהתקופה החשוכה ההיא. אצלנו אוהבים לתת זכויות יתר דרקוניות לשוטרים, שמורדים לדרגת בריונים בכנופיית רחוב. זה לא התחיל אתמול - חוקים לא דמוקרטיים כבר נכנסו לנו לתוך הקיבה והוורידים במשך שנים. אחרי שקבעו לנו אילו חומרים מותר לנו לצרוך, עכשיו גם החליטו להיצמד לנו לעור. נדבקים לנו לנקבוביות הזיעה, מרחרחים מה שתינו, מה אכלנו, מה התזנו על עצמנו. ממששים את העור ומחליקים את הידיים הלחות והמטונפות, מרוב מישושים, על כל האיברים. זה נשמע יותר כמו סצנת אונס מאשר תרחיש חיובי של לחימה באלימות.
ומרוב רצון להילחם באלימות, קברניטיה השיכורים של המדינה הזו שכחו שחיפושים אקראיים והטרדה קבועה הם אלימות מדרגה ראשונה. כזו שמשאירה צלקות ומפוררת את מעט האמון שעוד נותר בין הציבור לעומדים בראשו.
ולסיום, פנייה אישית לשר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ' ולשר המשפטים, פרופסור יעקב נאמן: אם כל האמור לעיל לא שכנע אתכם אז בחייאת, לפחות תעבירו איזה סעיף בחוק נגד דגדוגים.
הכותב הוא עורך אתר HIX