ב-1 באוגוסט 2009 נכנס לברנוער בתל אביב איש רעול פנים, לבוש שחורים, בתפקיד מלאך המוות. תפקיד שלקח לעצמו בלי שאף אחד מינה אותו. כמה יוהרה צריך כדי להגיד לאחרים מה לעשות או מי להיות. ליז טורובישי וניר כץ נרצחו במקום. 

אתמול איבדנו את חן לנגר, חבר שהיה שם בערב ההוא. אני בקשר עם חלק מניצולי הטבח, והידיעה על מותו של חן היקר הותירה אותנו כואבות והמומות. והנה, שוב המאבק הגאה לשוויון לא נוצץ כמו שנדמה. הדגל שלנו צבעוני כי החלום שלנו הוא חברה מכלילה ומגוונת, אבל המציאות של רבות מאיתנו שחורה והמאבק שלנו סיזיפי ואפור. לא אחת מנסים לשנות אותנו ומעודדים אותנו "להתיישר" למסלולים הקיימים, אבל ללכת נגד עצמנו זה לחיות עם מועקה כרונית. אנחנו מי שאנחנו. ולוקח המון שנים להבין שכן, לפעמים כולם טועים והלב צודק. 

יש עוד ניצולים מאותו אירוע טראומטי. הם בחיים והם לא מקבלים מענה. המדינה לא מכירה בהם כנפגעי פעולות איבה למרות שברור כשמש שכמו שאנשים שנפצעים או נרצחים בגלל שהם יהודים הם נפגעי פעולות איבה - גם א.נשים שנפגעים כי הם להט"בים הם נפגעי פעולות איבה, קורבנות של שנאת חינם עיוורת. זה בדיוק אותו דבר. כמה צביעות צריך כדי להתעלם מזה?

חלק מנפגעי הרצח בברנוער ידעו לתבוע וחלקם גילו שאפשר רק על גבי העיתון, כשכבר חלה התיישנות על המקרה - התיישנות על המקרה אבל לא על הפצעים או על הטראומה. חלקם ידעו למצות את מעט הזכויות מול ביטוח לאומי בתהליך מתיש של שנים וחלקם סיימו את המאבק בכך שהמדינה לא הכירה בהם כנפגעי נפש. לא ברור לי איך נער בן 15, 16 או 17 יכול להיות עד לטבח - והמדינה מטילה ספק בכאב שלו. חלקם נכנסים ויוצאים מאשפוזים. חלקם עברו טיפולים לפוסט טראומה, טיפולים פסיכיאטריים ופסיכולוגיים יקרים. אחרים לא יכלו להרשות לעצמם.

זה אומר שנכשלנו כחברה, המנגנון שלנו לא עובד. מי שצעקתה חלושה לא מקבלת. מי שלא מקורב לא מקבל.

התקציבים של הקהילה הגאה בישראל הם בדיחה עצובה. 10 מיליון ש"ח בשנה ל-16 עמותות רשומות לקהילה שנמצאת בסיכון ונוער שחשוף לפגיעות. נוער שלעתים נפלט מהמשפחה ואין לו עורף. 10 מיליון ש"ח בשנה זה גם התקציב של מכינת עלי, מכונת תעמולה נגד נשים ולהטב"קים, שהיא רק אחת מרשימה ארוכה של מכינות כאלה. מנכ"ל מכינת בני דוד, שהמכינה בעלי נכללת בתוכה, מקבל שכר כפול מזה של מנכ"ל ארגון הנוער הגאה איגי. זהו מאזן הכוחות שאיתו מתמודדת הקהילה הלהט"בית הישראלית. 

רוב הפעילות הגאה במדינה מנוהלת בהתנדבות על ידי א.נשים שנלחמות על החיים שלהן. זאת פעילות קדושה שתשרת בסוף את החברה כולה. אבל היא באה על חשבון הפנאי שלנו וגובה מחירים נפשיים כבדים. הגיע הזמן שהחברה הישראלית תדע לקחת אחריות על הא.נשים שלה. 

אנחנו משלמות מסים ואנחנו כורעות תחת הנטל. בזמן שלמעלה עסוקים בלשחק בפוליטיקה אנחנו משלמות בחיי אדם. הגיע הזמן לתת פתרונות, להיות סולידריים, להגביר את רמות האמפתיה, להעלות מודעות.

עולם מגוון הוא עולם טוב יותר לכולנו. עולם שבו אנחנו לא רק שורדות אלא מגשימות. עולם יצירתי שכולנו שותפות בו. תחושת שותפות תייצר מעורבות, פתרונות מדויקים, אחריות הדדית ושמחה. יש מספיק לכולנו. אפשר לנשום ולהבין שכולנו אזרחיות העולם הזה והאנושות היא מרקם. בתוך תוכנו כולנו רוצות את אותם הדברים. חופש, אמת ויצירה. להתרגש. לשמוח. זה אפשרי.

הכותבת היא שותפה מייסדת ב-wdg, חברת ועד מנהל באגודה למען הלהטב"ק, חברת בורד ב-lgbtech ומנהלת האסטרטגיה לקהילה הגאה בעיריית ת"א-יפו.