מאז האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות מפגין הציבור הישראלי ייאוש גובר מהתהליך המדיני. במקביל, סדר היום הכלכלי-חברתי עולה כפורח, ועמו הקריאה הצודקת מאין כמוה, שהגיעה לשיאה במחאה של קיץ 2011, לתיקון האמנה החברתית שבין המדינה לאזרחיה. כל אלה דחקו לפינה את המאבק לשלום - זה שבעבר הוציא רבבות לרחובות.
אמנם ארגוני זכויות האדם ותנועות השלום לא נחו לרגע גם בשנות הקיפאון המדיני, אך הרלוונטיות שלהם בעיני הציבור הישראלי הלכה ופחתה. חלק מהארגונים אף נאלצו להסיט את תשומת הלב שלהם למאבק נגד גל החקיקה האנטי-דמוקרטית שעלה בכנסת ה-18. הגל העכור הזה, אשר נבלם ברובו, סימן אף הוא את חולשת המחנה הדוגל בשלום בשנים האחרונות ואת תרדמת החורף שבה מצוי היה התהליך המדיני כולו.
חידוש המשא ומתן כעת הוא אפוא קריאת השכמה עבור כולנו. החברה האזרחית, שהלכה והתמקצעה בסוגיות כלכליות וחברתיות, מצויה בצומת דרכים לגבי יחסה כלפי תהליך השלום. בהקשר זה, טוב נעשה אם נלמד מהניסיון שנצבר בסכסוכים אחרים בעולם, המוכיח כי ללא מעורבות פעילה של החברה האזרחית תהליכי פיוס והשלמה לא היו קורמים עור וגידים.
באירלנד, למשל, מילאה החברה האזרחית תפקיד מרכזי בתהליך השלום. כבר בשנות השבעים הובילו פעילים חברתיים צעדות שלום בצפון אירלנד ורשמו על שמם ירידה של כשבעים אחוז בתקריות האלימות באזור. שתי הפעילות שהובילו את התנועה, בטי ויליאמס ומייריד מגוואיי, אף זכו על כך בפרס נובל לשלום. ב-1998, עם החתימה על הסכם יום שישי הטוב, קיבלה החברה האזרחית באירלנד מעמד רשמי עם הקמת הנציבות לזכויות אדם, הנציבות לשוויון והפורום המייעץ האזרחי. הפורום, המורכב משישים חברים, שימש כמסגרת ייצוגית לארגונים חברתיים, איגודים מקצועיים והתארגנויות של אנשי עסקים, אך חשוב מכך: הוא זכה למעמד בחוק כשותף בתהליכי קבלת ההחלטות וכמתווך בין השלטון המקומי לקהילות בשטח.
וכך גם בדרום אפריקה: המאבק נגד שלטון האפרטהייד במדינה קיבל זריקת עידוד ב-1986, כאשר שני פוליטיקאים לבנים בכירים - ואן זיל סלאברט ואלכס בוריין - החליטו לוותר על קריירה פוליטית מבטיחה ולהקים ארגון בלתי-ממשלתי בשם אידאסה (Institute for Democratic South Africa). הארגון שהקימו חבר לקונגרס הלאומי האפריקני, שמנהיגו נלסון מנדלה ישב בכלא כדי לקדם את עקרון ה"קול לכל אדם". הפגישה הראשונה שנערכה בסנגל בין סלאברט ובוריין, מצמרת האליטה האפריקנית, לבין מנהיגי הרוב השחור, שנאלצו לגלות ממולדתם, נחשבת כיום לאחת התחנות הדרמטיות בדרך להפלת האפרטהייד.
הניסיון של צפון אירלנד ודרום אפריקה מעביר על כן מסר אופטימי לא רק לגבי הצלחתו האפשרית של תהליך השלום כנגד כל הסיכויים, אלא גם לגבי תרומתה האפשרית של החברה האזרחית. בימים אלה של חשבון נפש, על ארגוני החברה האזרחית "להתחבר מחדש" למאבק למען השלום ולרתום לטובתו את היכרותם רבת השנים עם השטח ואת יכולות הסִנגור המוכחות שלהם. אלה תוכלנה לסייע בחיזוק התמיכה הציבורית בתהליך, כמו גם במתן ייעוץ מקצועי לצוותי המשא ומתן בנושאים אזרחיים וחברתיים. מעורבות פעילה כזו מצד החברה האזרחית גם תיתן רוח גבית להחלטות הקשות שבדרך, ותזכיר לפוליטיקאים שלנו כי הדרך להצלחתו של תהליך השלום בשטח עוברת בתמיכת קבוצות האוכלוסייה שאותן הוא נועד מלכתחילה לשרת.
רחל ליאל היא מנכ"לית הקרן החדשה לישראל. הטור יופיע באסופת מאמרים ליום כיפור בהוצאת הקרן החדשה לישראל