בשבוע שעבר הצבא ערך תרגיל, שר הביטחון ידע או לא ידע – אבל הכותרות באתרי האינטרנט ולמחרת בעיתונים זעקו את הסיפור, שעושה מן הסתם את דרכו הבטוחה לעיניו של חסן נסראללה וחבריו שמחככים ידיהם בהנאה למקרא המידע שבישראל האימתנית לכאורה, שר הביטחון אינו מעודכן בתרגיל צבאי בסדר גודל גרנדיוזי.
גם בפרשת בן זיגייר, הפטפטת עלתה על גדותיה. בעולם אמנם פרסמו ספקולציות וסיפורים, אך מהרגע בו נשברה הצנזורה ונכנעה לחברי הכנסת מהשמאל ההזוי והמסוכן לישראל – החל השטף שלא נגמר ומאז כל הפרטים הפיקנטיים בפרשה עושים את דרכם לעולם הגדול דרך העיתונאים החרוצים בישראל, שעושים עבודה נפלאה, אך למען מי לעזאזל?
וכמובן סיפור התקיפה שלא הייתה ואולי תהיה באיראן. מדוע לו לאחמדינג'אד לשפוך מיליונים על ריגול ומודיעין שכל מה שהוא צריך זה לעשות מינוי בגרוש וחצי לעיתונים הישראלים, להקליק לאתרים ולצפות בערוצי החדשות – מקיימים דיון ציבורי ורב ערך בטחוני עם כל העולם ואשתו. אם אנחנו אמורים לסמוך על דברי אנשי הביטחון שלנו, למה שהאייתולות באיראן לא יעשו זאת?
ובקיצור: מדינה על הספה. לא בתוך חדרי חדרים, לא תחת מעטה דיסקרטי וודאי שלא בסודיות זהירה. האח הגדול הוא אגף סגור בבית חולים על-יד המסיבה הגדולה והגלויה שאנחנו עושים מהנושאים הרציניים ביותר של קיומנו – אלו שאמורים להישאר עמוק בתוך המגירה, הרחק מעיני הציבור ובטח שמעיני אויבינו.
מוגש כחומר למחשבה לאלו שקוראים לעצמם פטריוטים ולא מצליחים לשמור על הלשון או על דחף הפרסום.