"...לקיים ועדת חקירה פרלמנטרית בה אתה יודע מראש מה הרוב ירצה לקבוע היא לקיים למעשה משפט ראווה. הרי ברור מראש שלא תהיה פה חקירה. לכן, אני מתנגד לכל ועדת חקירה בנושאים הקשורים לפוליטיקה".
הדברים הללו לא נאמרו על ידי איש שמאל וגם לא על ידי פעיל באגודה לזכויות האזרח. אלו מילותיו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, לאחר שכנסת ישראל אישרה את הצעתה של חברת הכנסת פאינה קירשנבאום (ישראל ביתנו) להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור ארגונים המבקרים את פעילות צה"ל בשטחים.
את ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה, רוויזיוניסט מבית מדרשו של ז'בוטינסקי, אי אפשר להאשים בכך שהוא אוהד גדול של בצלם או של שוברים שתיקה. עליו לא ניתן להצביע כמי שמבקש לפגוע בלגיטימציה של ישראל. ובכל זאת, הוא מבין שלא מדובר במאבק בין שמאל לימין או בעימות בין אלו שמסכימים עם פעילותם של האירגונים המיועדים לחקירה לבין אלו המגנים אותם. הוא מבין כי מדובר במלחמה על אופיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, מדינה בה השיח הציבורי מתבסס על התפיסה שהציג וולטר: "אני מוכן להיהרג על זכותך להתנגד לדעתי".
כן, ממש כך, דמוקרט אמיתי (וכאלה יש בימין ובשמאל כאחד) מוכן להיאבק על זכותם של המרים ביריביו הרעיוניים והפוליטיים לצעוק את עמדתם, מעצבנת וקשה ככל שתהייה. הכנסת ה-18 הסירה מעצמה את המחוייבות לערכים אלה, ומשתיקה בברוטליות ובלי למצמץ כל מי שלא מיישר קו עם התפיסות של ליברמן ואנשיו.
מדובר ברדיפה פוליטית
חשוב לציין, הביקורת הציבורית, כמו גם הביקורת של מוסדות שלטון החוק, על אירגונים ועמותות השייכים לכל קצוות הקשת הפוליטית היא חשובה והכרחית. היא יוצרת חברה אזרחית טובה יותר, נקייה יותר ובעלת תרומה ציבורית משמעותית יותר. יחד עם זאת, לא כך הדבר כשמדובר בהקמת ועדת חקירה שמשמעותה, כפי שאמר זאת ריבלין, משפט ראווה ורדיפה פוליטית.
אנחנו נמצאים כעת בימים קשים, בהם הדמוקרטיה הישראלית נמצאת תחת מתקפה חסרת תקדים, מתקפה שפועלת כתנועת מלקחיים - בצד אחד שלה נמצאים ליברמן ואנשיו, שמבקשים להשתיק כל מי שלא מיישר קו, ומצד שני עומדים אלי ישי והתנועות החרדיות שמבקשות ליצור במדינת ישראל חברת ימי הביניים בנוסח איראן. בימים כאלה, צריך לחשוב מחדש על החלוקה הפוליטית המסורתית בישראל. החלוקה המסורתית של שמאל וימין אינה רלוונטית יותר. היא מחלקת את הציבור למחנות פיקטיביים, בימים בהם רבים מהעקרונות בנושאים המדיניים מצויים בקונצנזוס.
היום, יותר מתמיד, נכון לדבר על שני מחנות חדשים: האחד הוא המחנה הדמוקרטי, זה התומך בחברה פתוחה ופלורליסטית ואינו מבקש לסתום את פיות יריביו, אלא מעודד אותם לצעוק אותם בקול רם, והאחר הוא המחנה האנטי-דמוקרטי, זה המבקש לקבוע בחוק מהן תפיסות עולם לגיטימיות, ומה הם אורחות חיים ראויים. אז באיזה מחנה אתם?