בכל אחת מהפעמים שפגשתי את משפחת שליט - במצפה הילה, בצעדה, במאהל המחאה – טל גורן הייתה שם. תמיד עם מרץ מטורף, מצלמה ביד וחיוך ענק וסימפטי. רבים שואלים איך זה שהיא קיבלה את הראיון עם שליט, ובוודאי טוענים שזה בשל העובדה שהיא מלווה את המשפחה כבר ארבע שנים וחצי, אבל התשובה היא לא כמות הזמן שגורן בילתה במחיצתם, אלא האישיות שלה. היא הייתה שם הרבה לפני המצלמה, וסביר להניח שתשאר שם גם הרבה אחריה.
>> ביקורת על הסרט של גלעד שליט: חבל שלא שאלו את השאלות הקשות
אביבה ונועם, יספרו לכם עיתונאים, מעולם לא היו ידידים טובים של אנשי התקשורת. ובכל זאת שמרנו עליהם, הקפדנו למלא כל בקשה מצדם מתוך כבוד למצב הזה שנכפה עליהם, אבל היינו אנשי התקשורת. גורן קודם כל הצטרפה למאבק ורק אחר כך החלה לתעד אותו, והחיוך הזה שלה, הוא שגרם לאביבה ובסופו של דבר גם לגלעד להתחבר דווקא אליה.
היוזמה לסרט הייתה לגמרי של גלעד
על פי הביקורות שעולות היום על הסרט שלה, האישיות הזאת באה בעוכריה. טל גורן לא באה לספק את רצון הציבור לדעת, את הצורך הריכלאי הטמון בכל אחד ואחת מאיתנו, למען האמת, היא בכלל לא תכננה לראיין את גלעד. היוזמה הזאת הייתה לגמרי שלו. וזוהי תולדה של תהליך ארוך, של חברות שנבנתה קודם לאינטרס לעשות עליו סרט.
למרות מרכיבי האישיות הללו, שליט מכיר בעובדה שעם ישראל מתעניין בו, הוא גם מרגיש במידה רבה צורך להודות לכל אחד ואחד כאן על העובדה שהוא שב הביתה. הוא מסכים להצטלם עם כל מי שחפץ בכך, גם כשזה לא נוח לו, רק כדי לא לפגוע בכל מי שעשה דבר או חצי דבר למען שיחררו.
ובמקביל, גלעד קיבל, ככל הנראה בירושה מהוריו, את הסלידה מאנשי התקשורת. ובכל זאת, יום אחד, גם כשחצצה ביניהם מצלמה, הוא התחיל לדבר בפני גורן. מי שמכיר את גלעד יודע שהוא לא מדבר הרבה, גם ללא נוכחות מצלמה. הוא צריך להרגיש מאוד בנוח כדי לדבר, וגם כשהוא עושת זאת, המילים מדודות, ספורות. הוא לא פוצח במונולוגים.
עדיף ראיון בלי שאלות קשות, מאשר לא לשמוע את גלעד בכלל
צודק מי שאומר שגורן לא כיוונה חזק. היא לא שאלה את גלעד אם התעללו בו בשבי, אם הוא בתול, או למה בחרו להראות לו דווקא משחק של הפועל. היא לא שאלה, היא נתנה לו לדבר. שיגיד מה שמתחשק לו. אם היה יושב פוליטיקאי מולה, הייתי גם אני אומרת שהיא מתרשלת, אבל לא זה המצב. גלעד לא חב דבר, לא לה ולא לנו. הוא נושא על כתפיו הצנומות את המשקל הכבד של כל אותם נפגעי פעולות האיבה שנתנו את ברכתם לשחרר את רוצחי אהובם, רק כדי שהוא יוכל לשוב הביתה. והאמינו לי, הם בליבו, גם כשהוא מבלה עם אייל גולן בפיינל פור.
גלעד לא בחר במצב הזה, אבל הוא כן בחר לדבר. לספר לגורן את מה שהוא מצא לנכון מתקופת השבי. גורן אולי חטאה למקצוע העיתונות, אך זוהי לא כתבת חדשות אלא סרט דוקומנטרי. היא בחרה להתחבר אל האדם הנמצא מולה, לבנות אמון שהיה קריטי במקרה הזה, לשמור עליו.
נכון, יש מלא שאלות שממש מתחשק לשאול את גלעד, גם אני, בהזדמנות אחת ניסיתי. אבל גם בלי מצלמות מסביב, גלעד הוא לא המרואיין האולטימטיבי. הוא ביישן, משוחח בקצב שאופייני רק למי שגדל ביישוב נידח בצפון ויכול להטריף חיות אורבניות. גורן, חצי המומה מהעובדה שהוא פתאום יוזם ראיון מצולם, החליטה במודע לא לפשפש בקרביו. היא ראתה מולה אדם שחווה טראומה נוראית, שמנסה להמשיך הלאה. חבר, בעצם.
טל גורן הבינה שחשוב לשמוע את מה שיש לגלעד להגיד ולהביא את דבריו לציבור, אבל חשוב יותר לא לפגוע בו. וזה היה חשוב לה יותר מההישג העיתונאי. ותשאלו את עצמכם, מה הייתם מעדיפים, לשמוע אותו מדבר על מה חטף מהשובים, או לא לשמוע אותו בכלל?
נכון, כולנו רוצים לדעת עוד ועוד, צמאים לפרטי פרטים ולסוף בסיפור הזה שכבר מזמן הפך מאישי לקולקטיבי, מצד שני מדובר בשבי של חמש שנים, בפרטיות ובחיים של נער צעיר ומשפחה. זהו לא סרט דוקומנטרי נושך וחושפני, אלא הצצה עדינה ומאוזנת על מה שעבר על הילד של כולנו, ועדיין מצליח לצייר את דמותו כפי שהיא - שקט, מופנמת ושופעת הומור.
>> ביקורת על הסרט של גלעד שליט: חבל שלא שאלו את השאלות הקשות