"תסביר לי איך קרה שחוק חסינות אישי לראש הממשלה הפך לעניין שמפלגת הציונות הדתית מציבה כתנאי לכניסה לקואליציה?", שאל אותי לאחרונה אחד מפעילי הבית היהודי. "אתה באמת חושב שבנימין נתניהו, האיש שהלך נגד רצון המצביעים שלו ועצר פעם אחר פעם כל יוזמה לאזן את מערכת היחסים מול בג"ץ, יעביר עכשיו חוקים לשינוי כזה מעמיק במערכת המשפט?!", תהה באזני פעיל ימין אחר.
על פניו נראה שהתשובה לשתי השאלות הטובות הללו היא למעשה אחת. בצלאל סמוטריץ' באמת לא החליט להיכנס לתפקיד המגן האנושי של רה"מ, ובנימין נתניהו לא גילה לפתע את הבעייתיות העמוקה שבמהפכה החוקתית של אהרן ברק. מה שכן קרה הוא צירוף אינטרסים של שני הצדדים. סמוטריץ' - נאמן להבטחותיו לבוחרים - לא מתכוון להסתפק בשיפוצים קוסמטיים במערכת המשפט אלא רוצה לבצע שינויי עומק, ונתניהו מצידו רוצה להבטיח שגם אם היועץ המשפטי יחליט להעמיד אותו לדין לאחר השימוע לא יוכל בג"ץ לכפות על הקואליציה הדחה של ראש ממשלה מכהן.
השאלה המעניינת פה היא מי משתמש במי. האם נתניהו נותן לסמוטריץ' להיות זה שמקדם את החסינות (כי הוא עצמו הרי התחייב בראיון לקרן מרציאנו שאנשים מטעמו כלל לא עוסקים בזה) ובתמורה מכניס לתוך אותה החבילה גם את פסקת ההתגברות, שינוי שיטת מינוי השופטים וכו'? או שמא דווקא יו"ר האיחוד הלאומי הוא שיזם את המהלך, מתוך הבנה שהדרך היחידה לגרום לנתניהו לפעול מול בית המשפט היא לשרבב פנימה את האינטרס האישי שלו?
כך או כך, שעטנז החוקים הזה אולי יעיל טקטית - אבל הוא מאוד בעייתי. יש פה עירוב בין מהלך הכרחי של החזרת האיזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת לרשות השופטת, שלקחה לעצמה עוד ועוד כוח, לבין הגנה אישית על נתניהו. ובעוד תיקון המהפכה השיפוטית של בג"ץ הוא צעד שמוסכם על כל הצד הימני של המפה ועשוי להיזכר בעתיד כאחד התיקונים הכי חשובים של הכנסת ה-21, חוק החסינות נראה כמו דוגמה קלאסית למה שנקרא באנגלית " Hard Cases Make Bad Law" (מקרים קשים יוצרים חוק רע, בתרגום צולע). משמעותו של הפתגם היא שהצורך למצוא פתרון חוקי למקרים מורכבים מביא לעיתים למצב בו מייצרים חקיקת רוחב בעלת השלכות בעייתיות.
תיקי החקירה של נתניהו הם ללא ספק מקרה קשה. שלושה מקרים של האשמות גבוליות שגם בפרקליטות עצמה התלבטו לגביהן, ושהבחירות האחרונות הוכיחו שהציבור הרחב לא רואה בהן משהו בעייתי, או לכל הפחות לא משהו שבגללו נתניהו צריך ללכת הביתה. מהצד השני, ברור שלא ייתכן שנבחרי ציבור, האנשים שמחזיקים בידיים שלהם כל כך הרבה כוח, יהיו חסינים מפני עיניהן של רשויות החוק. העברת חוק שיעניק חסינות מוחלטת שכזו לאדם, ויהיה ישר ככל שיהיה, היא מכשול שקשה לעמוד בפניו, וגם מהווה פגיעה באיזון העדין שבין הרשויות.
הצעד המתבקש הוא לנתק בין הדברים: לפעול בכל הכוח להעברת החוקים והתקנות שירסנו את הכוח המופרז ששופטי בית המשפט העליון נטלו לעצמם בלי לשאול אף אחד, אך ללא חוק החסינות. ומה לגבי נתניהו? החזרת האיזון בין הרשויות היא גם זו שתאפשר לחברי הקואליציה לדבוק בלשון החוק, ולהתעקש על כך שראש ממשלה מכהן צריך להתפטר רק לאחר הרשעה חלוטה בערכאה העליונה, ובינתיים חזקת החפות עומדת לו, כפי שמגיע לכל אדם.
ואחרי כל זה, אם הדרך היחידה לגרום לנתניהו לאפשר את טיפול השורש במערכת המשפט היא על ידי העברת חוק החסינות, נדמה שאין ברירה ולימין אין את הפריבילגיה לגלות אנינות ולוותר על הזדמנות הפז שנקרתה לו, עם כל המחירים שבה.
הכותב הוא סגן עורך עיתון בשבע