לפני מספר ימים פנתה אלי סטודנטית ישראלית לתואר שני הלומדת באוניברסיטת לוזאן בשוויץ כשהיא נסערת למדי. "הם תלו עשרות מודעות נגד ישראל באוניברסיטה והאווירה לא נעימה, זה די מפחיד אותי", היא סיפרה לי, בצירוף תמונות, לאחר שבקמפוס השלו החליטו פעילים אנטי-ישראלים לארח לראשונה את הקרקס השנתי המתרחש מזה תשע שנים בקמפוסים ברחבי העולם, הלוא הוא "שבוע האפרטהייד הישראלי".
אחת המודעות הזמינה את הסטודנטים לכנס הפתיחה החגיגי של אירועי השבוע תחת כותרת שזעקה "הצילו את המורשת הפלסטינית מהחומה הציונית!", ובצירוף תמונות של הכפר הפלסטיני בתיר שנמצא ממזרח לירושלים ואשר בתחומו מצויות טרסות ההשקיה העתיקות המועמדות להפוך לאתר מורשת עולמי מטעם אונסק"ו. בכנס, שנערך בחסות האוניברסיטה, התארח מרצה לגיאוגרפיה מארגון מחקר מכובד בז'נבה אשר הוזמן במיוחד כדי לספר לסטודנטים על הרס העתיקות השיטתי בו עוסקת ישראל ביהודה ושומרון בכדי למחוק אתרי "מורשת פלסטינית" מהמפה.
העובדה שהטרסות של בתיר נמצאות שם עוד מהתקופה הכלקוליתית המתוארכת לשנת 4,000 לפנה"ס ובתיר עצמה זוהתה כביתר היהודית-מקראית מזמן מרד בר-כוכבא לא הפריעה לדבריו של המומחה הנכבד. האחרון בוודאי גם לא טרח להזכיר כי מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה סבלו אתרי מורשת עתיקים ברחבי יהודה ושומרון מנחת זרועם של פלסטינים, שלא לדבר שמזה שנים פועל הווקף לטשטוש בוטה של כל נוכחות יהודית או אחרת בהר הבית באמצעות הרס המוני של פריטים ארכיאולוגיים נדירים. אבל נגד ישראל קל ורצוי להסית, להיטפל ולהאשים. ואם אפשר לשוות לכל העניין נופך אקדמי רציני, מה טוב.
ההבדל בין רוזה פארקס לאוטובוסים בשטחים
בעיתוי אומלל למדי, פרסם משרד התחבורה באותו היום את התכנית החדשה לתגבור האוטובוסים והסעת פלסטינים בנפרד מקווי התחבורה הציבורית ביהודה ושומרון. כל ההסברים על שמדובר ברצון לענות על צורך אמיתי בתגבור אוטובוסים בשל ריבוי נוסעים מתיישבים ישראלים ופלסטינים כאחד (אשר כידוע, לרוב אין ביניהם סיפור אהבה), או במהלך שבא להיטיב עם הפלסטינים היוצאים לעבודה בישראל שכעת יגיעו למחוז חפצם במחיר שפוי ממחיריהם המופקעים של המסיעים הפיראטיים עלו בתוהו.
ובכל מקרה, המילה "אפרטהייד" היא סקסית להחריד וכמו בסיפורו של המומחה מז'נבה, קשה להיפטר מהרגלים. העובדה כי בניגוד לשחורים תחת משטר האפרטהייד הדרום-אפריקני שביקשו אזרחות מלאה בארצם ("one man one vote"), ערביי יהודה ושומרון רוצים בכלל מדינה לעצמם ולא זכויות כאזרחים שווים של מדינת ישראל - נזנחה. גם העובדה כי המציאות עמה מתמודדים תושבי יהודה ושומרון אינה נעוצה במשטר הפרדה בין אזרחים מסוג שונה אלא, אם כבר בהשוואות היסטוריות עסקינן, מזכירה יותר את ההפרדות הפיזיות על בסיס אתני בצפון אירלנד ("חומות השלום") - לא נשמעה גם כן.
בארצות הברית ראו את רוזה פארקס, באירופה תקופות חשוכות אחרות ובשאר העולם קצת משניהם. "האפרטהייד הישראלי שובר שיאים חדשים של גזענות", "לשים קץ לציונות" וקריאות לפתיחת אינתיפאדה שלישית נשמעו מפי פעילים אנטי-ישראלים בקמפוסים השנה. בזירה נותרו סטודנטים יהודים וכמה ארגונים א-ממשלתיים כדי להשיב מלחמה שערה לקרב שישראל הרשמית דאגה שיהיה אבוד מראש.
אינני מאשים את משרד התחבורה, משרד החוץ או ההסברה, אני מאשים את האיוולת המושרשת בהוויה הישראלית כולה, בעטיה עיתוי פרסום רגיש שכזה ללא הכנה ראויה לא נחשב כאן למחדל חמור. לישראל אתגרים ביטחוניים ואסטרטגיים כבירים, אך תחתם נרמס כבר שנים הקרב על התודעה, ולא פחות ממנו - הקרב על הלגיטימציה של זכותנו להגדרה עצמית. כבר שנים שמדברים כאן על נחיצותו של מטה הסברה לאומי חוצה משרדי ממשלה, ארגונים, עמותות ובירוקרטיה. גוף תיאום תכליתי ומייעץ, שינהג בקרב על שמנו באותה יראת קודש ששרי ביטחון מדברים על חשיבותן של כיפות ברזל ושרביטי קסמים. גם השנה יגיע הקרב על התקציב, ושוב נשמע על רולטת ביבי-בנט-לפיד, ונשמע שהבית בוער ואין זמן ואין כסף ואין צורך. וכבר התרגלנו שטעות לעולם חוזרת. שגרה ישראלית. לפי שעה, בקמפוסים ברחבי העולם שומעים מעצבי המדיניות ודעת הקהל של המחר דברי סילוף והסתה קשים נגדנו. וכמו אינתיפאדות ואיומים איראניים, גם זה עוד עלול להתפוצץ לנו בפנים.
"לכי לאירוע ותגידי למרצה שהוא טועה ומסלף עובדות", הפצרתי בסטודנטית מלוזאן. "אתה רוצה שיהרגו אותי? לא מתקרבת לשם באותו היום" היא השיבה מיד, "אתה יודע מה? השבוע אני לא מתקרבת לקמפוס בכלל. מי יגן עלי, אתה?"
עידו דניאל הוא סטודנט למדע המדינה באוניברסיטת תל-אביב וחבר בארגון הסטודנטים What Israel העוסק בדיפלומטיה ציבורית