תמונות האימה של חבורת מנוולים רוקדת סביב תמונת התינוק עלי דוואבשה שנרצח בדם קר מביאה אותי למסקנה ברורה: סרטן הטרור היהודי הולך ומתפשט. האם זה סופני? האם עדיין ניתן לתקן? האם עוד אפשר לסובב את הגלגל כלפי מעלה ולחזור אל המטרה – מדינה יהודית, דמוקרטית, חזקה, מוסרית וצודקת?
מבחינה ביטחונית-אסטרטגית, מצבנו סביר ולמעלה מזה. ישראל חזקה מאי פעם. איומים ביטחוניים-קיומיים, דוגמת צבאות כובשים, אינם קיימים במרחב. הכלכלה הישראלית יציבה יחסית. בשימוש נכון וחלוקה אחרת בין עשירים לעניים שמנתקת את עולם ההון-שלטון, שממצה אחרת את משאבי האנוש המצוינים ואת משאבי האנרגיה החלופית, ובהינתן שימוש נכון במתנת הגז, העתיד יכול להיראות אחרת.
אך מבחינה חברתית ומדינית אנו הולכים ומידרדרים. השפעתם של תחומי יסוד אלו על עתיד המדינה דרמטית. להבת קיצון שבוערת ברמת גחלים לוחשות, הולכת ומתפשטת. מוקד האש – מרחב ההתנחלויות המבודדות. מרחב המושך ומפיץ תופעות אנרכיה אלימה.
ב-67' יצאנו למלחמה שתוצאותיה ניצחון מזהיר מחד, והתאהבות בלתי מסויגת בכוח הזרוע כמזור לכל מאידך. תחושת אדוני העל במרחב שיכרה אותנו בכל עוצמתה. סיפורי התנ"ך ועולם הקודש עטפו מגזרים מסוימים, והתחברו אל חלום התיישבות ושיבה למולדת הגדולה המובטחת. אך במרחב של "הארץ המובטחת" ישנו עם נוסף שהולך ומתהווה - העם הפלסטיני. השאיפה אל "מדינת לאום" הגיע גם אליהם, ולא מעט בזכותנו.
כן, אנחנו עם הספר, העם שהגיע מאשפתות השואה. מדינה שצמחה בעזרת חיבורים נכונים בין כוח, מוסר ויצירתיות. חלקים מסוימים בתוך עמנו מאבדים את בסיס הערכים של עזרה לזולת, של כבוד לאחר. אנחנו מאפשרים לקבוצות קיצון לקחת מציאות שהתרחשה לפני אלפי שנים ולהפוך אותה לאידיאל עכשווי, והתוצאה רעה וקשה. אנחנו הופכים מעם מתפתח לעם כובש שמטיל חתתו על האחר. העולם המערבי, שאליו אנחנו מחוברים ושאיתו אנחנו מזוהים, לא מקבל זאת, והולך ומתרחק מאיתנו. הניסיון לשלוט בכוח בעם אחר איננו בר-ביצוע.
את ישראל מובילה היום ממשלת ימין רופסת, שבראשה ראש ממשלה שבחר בדרך ניהול המשבר, דרך הסטטוס קוו, דרך ההתחלקות לאחור וההישרדות שנסמכת על המרכיבים הבאים:
1. הפחדת הציבור מפני הסביבה האזורית.
2. פחד משתק מעולם המתנחלים, המובלים על ידי מספר רבנים צמאי-כוח ושנאה לאחר, ומהפוליטיקאים המייצגים אותם.
3. ניסיונות הולכים ומתרבים להפחית את עוצמת כלי הדמוקרטיה הבסיסיים, שומרי הסף, דוגמת בית המשפט העליון ואחרים.
תמונת האימה של המתנחלים הרוקדים סביב לתמונת התינוק חייבת להדליק את כל האורות האדומים בכל מסדרונות מקבלי ההחלטות. זו צביעות לומר שפתאום גילינו את הקיצונים האלו. לא התמודדנו איתם - לא ממשלות הימין ולא ממשלות השמאל. למעט אריק שרון, שבהבלחה של אומץ עמד מול רבנים משתלחים בתקופת ההתנתקות. תופעת מעגלי הריקוד וההסתה האיומים האלה הולכת ומתרחבת.
ולצד זאת, תחושת היעדר התקווה בצד הפלסטיני, יחד עם מנהיגות חלשה המייצרים את גלי הטרור, מהווה בסיס איתן לדאע"ש, אל קאעידה וגורמים אחרים לחבור ולהפעיל את משנתם נגד ישראל. אין זה המאפיין המרכזי של העם הפלסטיני, אשר ברובו חפץ בחיים שקטים ובהגדרה עצמית כעם וכמדינה.
המאבק היום הוא על הדרך. הממשלה הנוכחית, במבנה הנוכחי שלה, מובילה אל אין-דרך. את הטרור הפלסטיני ננצח באמצעות צה"ל, השב"כ, המוסד ושאר זרועות הביטחון. את הטרור היהודי ננצח באמצעות תהליכי קבלת החלטות אמיצים, שמתחילים בהיפרדות אזרחית מהמרחב הפלסטיני ביהודה ושומרון - הוצאת אזרחינו היהודים מרובו של מרחב הישות הפלסטינית.
נעשה כל מאמץ לעזור לעם הפלסטיני להקים מדינה עצמאית. זה האינטרס שלנו: מדינה פלסטינית שתצמח כלכלית וחברתית. אבל לא נקבל את החלטותינו על פי הכתבות המנהיגות הפלסטינית. נעדיף להתקדם בתהליך בשיתוף פעולה עם הפלסטינים, אך לא בכל תנאי. הסכם היפרדות מחייב שיתוף פעולה עם הפלסטינים. זהו התרחיש הרצוי. אך אם לא נשיג אותו, ניאלץ ליישם אפשרויות אחרות כמו פינוי אזרחים ישראלים והשארת כוחות ביטחון במרחבים הכרחיים במרחב הפלסטיני, ונשמור את האפשרות לכניסת כוחות לשטח הפלסטיני למניעת טרור.
האם מובטח לנו, לאחר ההיפרדות, שקט, שלום ושלווה? לא בהכרח. אך מובטח לנו ביטחון המושתת על צה"ל חזק ואיכותי, ביטחון הנשען על גבול ברור ומוסכם; חברה פחות מוקצנת; ופתיחת אפשרויות חדשות לשיתופי פעולה עם מדינות מוסלמיות מתונות באזור.
עם ישראל חייב להתעורר ולקחת אחריות על מעשיו ודרכו. מדינה דו-לאומית איננה אפשרית. רק היפרדות מהפלסטינים, רק מדינת יהודית לצד מדינה פלסטינית, היא הדרך היחידה בה נחזור למסלול הנכון בו היינו וממנו אנחנו סוטים ושוקעים מטה.
באין חזון, באין כיוון, יש מורד תלול שבסופו סלע שעליו נתנפץ. הזמן פועל לרעתנו. ההחלטות הן קשות ויחייבו מאבק פנימי קשה, אך זוהי הדרך היחידה. במקומות שבהם עמדנו ולקחנו החלטות אמיצות, הן ביטחוניות והן חברתיות, ולפני הכל - ערכיות ומוסריות - שם ניצחנו. וזה עדיין אפשרי.
הכותב הוא ח"כ בסיעת המחנה הציוני ואלוף במיל', לשעבר מפקד המכללות הצבאיות ומפקד הגיס הצפוני