עם צאת חגיגות המימונה ופריצתו של אביב שרואים רק מהחלון, עקומות הגרפים באתרים מתפצלות. הפערים מדהימים: יש ערים שתפוצת המחלה בהן מרקיעת שחקים, ויש ערים שהרכינו ראשן וצייתו - והן בריאות. בתל אביב, נכון לכתיבת שורות אלה, יש 468 חולים. בחיפה 139 בלבד. מה זה אומר? זה אומר שאתם, הפוליטיקאים, ביקשתם – ואנחנו הקשבנו. שאתם הזהרתם ואנחנו צייתנו. אנחנו – השונאים, המפולגים, השסועים, שרבים ביומיום ודוחפים בתור – ברגע אחד איחדנו כוחות ולבבות והקשבנו. אני לא זוכר התגייסות ציבורית אזרחית רחבה כל כך, של ציבורים שונים כל כך, בשקט, בכבוד, מול מדיניות ממשלתית אגרסיבית כל כך.

נתנו בכם אמון. עשינו את זה למרות שפעם אחר פעם אכזבתם אותנו. נתנו לכם צ׳אנס למרות שגם הפעם העלבתם אותנו, לא נתתם דוגמא אישית, לא עזרתם לשכירים שהוצאו לחל"ת, ולעצמאים אתם בקושי מסתכלים בעיניים. אבל אנחנו דאגנו לבריאות שלנו, ובעיקר דאגנו להורים שלנו. כמה דאגנו? יותר מכם, זה בטוח. יותר מראש הממשלה שלא התאפק להזמין את  בנו שגר כולה באותו הרחוב. יותר מהנשיא, שאולי קיבלנו את התנצלותו, אבל סדר הפסח שלו קרע לנו את הלב.

אבל עכשיו די. זה מספיק. עם כל ההבנה לפחד שלכם מפני טעות, גם ללב יש גרפים. הנזק הכלכלי הבלתי-יתואר לא תואם את עקומות התחלואה, ובעיקר – לא מצדיק את הנזק הנפשי. עכשיו אתם כבר סתם בזמן כסת"ח. ותיזהרו מלנצל את האמון שנתנו בכם.

תחת חקירה

עשר שנים הרעבתם את מערכת הבריאות. עכשיו, כשבאה המגפה, פתאום נבהלתם שאין מכונות הנשמה ומיטות טיפול נמרץ. קלטתם מיד, בחושים של פוליטיקאים, שאי אפשר יהיה לשים את חולי הקורונה במסדרונות שאליהם אתם זורקים כל חורף את הקשישים חולי השפעת. כל כך נבהלתם, עד שלפני הכל עשיתם פוס-סטופ-כדור-הארץ והכנסתם את כולנו לבתים. כי מה מבהיל פוליטיקאים יותר מקורונה? ועדת חקירה בשש אחרי המגפה. זה מה שמתנוסס מעל ראשיכם, כמו פילטר באינסטגרם.

אנחנו הבנו את הסכנה. לא רצינו שההורים שלנו ימותו מחנק כי אתם לא עשיתם את העבודה ולא התארגנתם עם מכונות הנשמה. ראינו את סין ואת איטליה ואת ספרד בדיוק כמוכם. אז היינו כלואים בבתים כמה שבועות, כמו ילדים טובים.

ולכם היה בינתיים מלא זמן להתארגן: לקנות מטושים, לקנות ריאגנטים, להתארגן עם בדיקות סרולוגיות, להכין את המעבדות. ידעתם שאין דרך להוציא אותנו בלי כל הבדיקות האלה שיתנו תמונת מצב יומיומית אם המגפה חוזרת להשתולל. ועכשיו אתם שוב מבוהלים, כי שוב לא עשיתם את העבודה. אין לכם שמץ של מושג מה אסטרטגיית היציאה. כי למרות שהפעלתם את המוסד ואת סיירת מטכ״ל, אין לכם מספיק בדיקות כדי לדעת מה קורה שם בחוץ וכמה חולים יש באמת. אתם מבוהלים שמא העקומה תזנק, המונשמים יגדלו. ואתם בעיקר מבוהלים מוועדת חקירה. אתם רוצים עוד זמן. 

מלחמת השחרור

אבל הזמן נגמר. העקומה ירדה, אבל לנו נגמרו החיים, ונגמר לנו הכסף, והכוח. והמבוגרים והקשישים, ההורים שלנו, מתחילים לפתח דיכאון, כי הם לבד-לבד.

אז עכשיו זה הזמן שלכם להקשיב לנו. אנחנו מבינים בקורונה הזו לא פחות מכם. קראנו בסגר הזה מאות מאמרים בכל השפות ואנחנו יודעים לשיר את ברבש ובר סימן-טוב וסדצקי וגרוטו ובליצר.אז תקשיבו טוב, פוליטיקאים. זה מה שצריך לעשות עכשיו: לשחרר.

לשחרר מיד. לאט-לאט. עם מסכה וכפפות ושמירה על מרחק והקפדה יתרה על שני מטר ובלי להתקהל. תנו למבוגרים והקשישים לצאת לגינות הציבוריות, למרחבים. וגם לנו. כן, כן, עם מסכות וכפפות ושני מטר. תנו לנכדים לשבת על ספסל באוויר החופשי מול הסבים והסבתות שלהם, תנו להם להביט זה בזה. תנו לחיילים לחזור הביתה לשישי-שבת. תנו לנו לרדת לשתות כוס יין על ספסל עם חברים. כבר ראיתם שאנחנו שומרים על הכללים יותר טוב מכם. אנחנו רוצים לשמור על עצמנו לא פחות משאתם רוצים לשמור על עצמכם מוועדת החקירה. וההורים שלנו מזמן הפכו לפרופסורים בעניין הזה. תסמכו עליהם ועלינו מאה אחוז. המבוגרים לא טיפשים. הם ידעו לשמור על עצמם יותר טוב מכל אחד.

אז תנו לכולם לצאת. אפשר רק לתקופת ניסיון, מיום ראשון הקרוב ועד אחרי יום העצמאות. נתנו בכם אמון – עכשיו תנו לנו אוויר. כבדו אותנו כמו שאנחנו כיבדנו אתכם. לא נעשה פיקניקים ומנגלים, לא ערמה של חבר׳ה על הדשא. אבל נשמור לנו על המשפחות ועל הלב.

אל תדאגו לנו. אנחנו נשמור על עצמנו יותר ממה שאתם מדמיינים. ובימים האלה, קחו את הזמן בזמן שאנחנו מחזירים לנו את הנשימה ולוקחים את האביב לריאות. תתעסקו באיך מחזירים את הכלכלה לחיים, שלא נהפוך מאנשים שנגמר להם הכסף לאנשים עניים ממש. כי בעניין הזה, של להפוך אותנו ואת מדינת ישראל לפושטי רגל, אך אחד כבר לא יציל אתכם מוועדת חקירה.