ביום חמישי האחרון הפגינו מאות תלמידי בתי ספר בתל אביב מחוץ לבית הספר גבריאלי, בעקבות מעצרן של שלוש משפחות עובדים זרים וילדיהן. ההפגנה אורגנה לאחר שלתלמידים נודע כי מריה, אמו של חברם מיירון נעצרה ושפקחי ההגירה צפויים לבוא לעצור את מיירון בן ה-12 במהלך יום הלימודים. מריה שוחררה בערבות מאוחר יותר באותו היום וכך גם בני משפחה נוספת שנעצרו עם ילדיהם. אלה נפחי, תלמידה בגבריאלי, ואורית בינדרמן פאר, אמא לילדים בבית הספר, כתבו על המאבק נגד גירוש העובדים הזרים וילדיהם.
אלה נפחי, תלמידת כיתה ד' 2 בבית הספר גבריאלי
ביום חמישי באה משטרה לגרש את מיירון מבית הספר שלי. אתם ההורים אומרים לנו הילדים שבית הספר הוא המקום שאנחנו גדלים, מתפתחים ולומדים את החיים, אז מה אתם אומרים על זה שמגרשים ילדים למרות שהם התנהגו יפה? ולא מגרשים אותם הביתה, אלא מכניסים אותם למעצר. מה אתם הייתם עושים אם היו לוקחים אתכם בלי סיבה לכלא?
אני יכולה להגיד שאני לא מרגישה בטוחה. כשבאו לעצור את מיירון, הייתי בהלם שמישהו יכול להיכנס לבית ספר ולקחת ילד לכלא, בלי שהוא עשה שום דבר רע. באותו היום ילדים מבתי ספר בכל העיר ארגנו הפגנה ענקית בבית הספר שלי, גבריאלי. אני הייתי שם וזה היה מטורף לראות לכמה ילדים אכפת מזה. בזמן האחרון אני מרגישה שהמבוגרים קצת שוכחים איך להתנהג. גרטה תונברג משבדיה, הנערה שמובילה את מחאת האקלים, מוכיחה את זה. וגם מה שקרה אצלנו, כשלקחו את מיירון מבית ספר לכלא, מראה את זה. אתם המבוגרים אפילו לא מצליחים להקים ממשלה. אתם בטח שואלים את עצמכם למה זה חשוב לי כל כך, וזה מאד פשוט - זה חשוב לי כי אני לא הייתי רוצה שייקחו אותי למקום שאני לא מכירה ויגרשו אותי מהחיים של עצמי. לפעמים התשובות הפשוטות הן הכי נכונות.
אורית בינדרמן פאר, אמא לילדים בבית הספר גבריאלי
ביום חמישי בבוקר נודע לנו שמריה, אמו של מיירון, תלמיד כיתה ו' בבית הספר שלנו, בית ספר גבריאלי, נעצרה. מיד התאספנו עשרות הורים מחוץ לשער בית הספר יחד עם צוות ההנהלה. לא האמנו שזה קורה. עד שזה לא מגיע לפתח ביתך אתה לא באמת מבין. רק לפני יומיים השתתפנו עם ילדינו בהפגנה גדולה בכיכר הבימה של כל שבטי צופי תל אביב נגד הגירוש והנה זה הגיע גם אלינו. איך זה יכול להיות שעצרו אמא של חבר של הילדים שלנו? האם עוד מעט יגיעו שוטרי ההגירה לבית הספר שלנו לקחת גם אותו?
בקרב ההורים והילדים התקבלה החלטה חד-משמעית: לא ניתן שיעצרו ילדים, לא פה. אם צריך - ניתלה על הגדר, נגרש אותם בגופינו. ההודעה עברה בן רגע, "תגיעו לגבריאלי ב-13:30".
בשעה 13:00 צעדתי לכיוון בית הספר מחכה בהתרגשות וחרדה לראות כמה באמת יבואו. בהתחלה הרחובות הנושקים לבית הספר נראו די שוממים. אישה מטיילת עם כלב, גבר צועד לכיוון מכוניתו ואז לפתע, ממעלה הרחוב המוביל לבית הספר החלה נהירה, לא סתם נהירה, נהירה המונית. הם הגיעו מהתיכונים הסמוכים - עירוני א', הגימנסיה, אנקורי, ובוגרי בית הספר גבריאלי, ילדים מבתי ספר יסודיים אחרים בעיר שמגלים שחבריהם לכיתה הם פתאום עצורים. הם צעדו ברגל, רכבו על אופניים. הם הגיעו עם חולצות בית הספר שלהם, חלקם לבושים מדי חאקי, בחבורות וביחידים ולאט לאט הצטופפו על השער הצהוב של בית הספר גבריאלי כשבידיהם שלטים: "ילדים לא מגרשים", "שוטר על מי אתה שומר" ועוד.
אחד הילדים אפילו עבר בבית והגיע עם חצוצרה. הוא לרגע נעצר ושאל אותנו ההורים מה כדאי לנגן ולפני שהספקתי לענות הוא מלמל לעצמו שירים עצובים. הוא פתח בניגון התקווה. התרגשתי ועיני מלאו דמעות כמו הרבה הורים אחרים. כי על מה בעצם ההמנון שלנו מדבר? על אותם מהגרים ופליטים שהיינו ושמצאנו לנו ארץ מבטחים. האם באמת אנחנו היהודים יכולים להעז לכלוא ילדים בבתי מעצר, לגרש אימהות? שמעתי ילד צועק: "אין ילד לא חוקי". עוד ילדים והורים המשיכו להצטרף לקריאות. אנשים עזבו את עבודתם באמצע היום כדי למחות על מדיניות הרשע, חוקים שלפתע שונו בגלל סיבות אינטרסנטיות שונות. אותם עצורים, "הפושעים" שמטפלים בסבינו וסבותינו, הם עובדים את אדמותינו, הם בונים את בניינינו ובין כל אלה, הם חיים פה. וכן, הם מתאהבים, מקימים משפחות, יולדים ילדים.
זה אנושי לרצות להיות הורים ולהעניק חיים טובים יותר לילדים, אבל כנראה לא בעיני מדינת ישראל, מדינה שהיתה אמורה להיות דוגמה להתנהלות מוסרית. אז מה קרה לנו שהפכנו למתעללים? ילדים בכלא? באמת? אימהות מגורשות יושבות במעצר? על מה? על כך שהולידו ילדים? על כך שהרגישו שייכים? על כך שהם רוצים להיות ישראלים? לשרת בצבא? זו בושה.
בדבר אחד לא התביישתי ביום חמישי: בילדים שלנו. ילדים מדהימים ומוסריים שיודעים להבחין בין טוב לרע. ילדים שריגשו אותנו, מצטופפים עם שלטים בשער בית הספר היסודי שבו הם גדלו. כי חברים לא מגרשים.
באותו היום אמא של מיירון שוחררה ממעצר וחזרה הביתה. למחרת בבוקר קיבלנו הודעה המבקשת מהילדים לבוא בלבן. מתברר שמריה לימדה אותו שכשיש אירוע משמח צריך ללבוש בגדים לבנים. מילים לא יוכלו לתאר את המראה המרגש, כשנכנסנו לבית הספר למחרת וראינו את ילדי גבריאלי לבושים כולם בלבן יחד עם מיירון והוריו, שהגיעו להודות לנו על ההתגייסות והאכפתיות.
אני גאה להיות חלק מהקהילה של גבריאלי שעומדת לצד משפחותיה ונלחמת למען הצדק. אני גאה בהנהלת בית הספר שלנו שעשתה כל מה שנכון בשביל הילד ואמו במהירות ובדיוק. אני גאה בילדים הנהדרים שלנו שיכולים ללמד את כולנו שיעור באזרחות.