תופעות של אפליה ואי-צדק נעות במעגל, שלובות זו בזו, מזינות זו את זו, בלתי ניתנות להפרדה. מאבק חברתי אמיתי לא יכול להתעלם מהקשרים הללו.
במסגרת הפרויקט "כתובת על הקיר" עסקנו באי-שוויון בתחום התעסוקה. במסגרת זו שלחנו ליותר מ-730 בתים בכל רחבי הארץ את הפוסטר החדש שלנו, שמציג זווית אחת של הנושא: אף שהערבים מהווים כ-20% מאוכלוסיית המדינה, שיעורם בשירות המדינה – המעסיק הגדול במשק – עומד על 6% בלבד.
הנתון הזה – חשוב לזכור – הוא רק נקודה אחת על מעגל של אפליה: בתור התחלה, ומעט בהכללה, שירות המדינה הוא "מקום טוב" לעבוד בו – מבחינת תנאים, שכר ויציבות. הרבה יהודים (ביחס לחלקם באוכלוסיה) זוכים לכך, ערבים וערביות – הרבה פחות.
אלא שעבודה בשירות המדינה היא גם הרבה יותר מזה: היא קשורה למעורבות, לאמון, לשיתוף, להיכרות בין קבוצות אוכלוסיה שונות, ליכולת השפעה. כשלמעסיק שלך קוראים "מדינת ישראל" – אתה מרגיש כלפיו תחושת אחריות ומחויבות. בשאיפה, גם הוא כלפיך.
המציאות, כאמור, שונה לגמרי. כך לדוגמא, במשרד האוצר – המקום שבו קובעים ומחלקים את פרוסות העוגה – רק 3.5% מהעובדים אינם יהודים (33 מתוך 950). אגב, גם זה שיפור מרשים: עד שנת אלפיים שיעורם במשרד עמד על אפס עגול. אז נכון, לכל האזרחים יש קול שווה בקלפי, אבל יומרת הייצוג השווה מתרוקנת מתוכן כשערבים אינם זוכים להזדמנות שווה לעבוד בשירות המדינה ובתפקידי ביצוע ממשלתיים. תזכורת: ב-63 שנות המדינה, רק אזרח ערבי אחד – ראלב מג'אדלה – זכה לשבת סביב שולחן הממשלה.
לא שזה מעודד, אבל הערבים לא לבד: בכל מה שנוגע לחלוקת משאבים וייצוג הולם, החברה הישראלית מאפשרת אפליה ממוסדת – במישרין או בעקיפין – כלפי קבוצות מוחלשות רבות: עולים חדשים, בעלי מוגבלויות, נשים ועוד.
התעסוקה משפיעה על החינוך
כפי שראינו ולמדנו בשבועות האחרונים, למעגלי האפליה וחוסר-השוויון צירים חשובים נוספים: מסתבר למשל, שכמות ואיכות החינוך שמקבלים ילדים עומדות ביחס ישיר לעיסוקים של ההורים. ילדים להורים במקצועות חופשיים ומתגמלים יזכו על-פי-רוב לחינוך טוב מזה של בנות ובנים להורים מובטלים, עובדי קבלן או עובדים מנוצלים. כתוצאה מכך גבוהים סיכוייהם למצוא בעתיד עבודה מספקת ומשתלמת, וחוזר חלילה. חוסר שוויון אחד גורר חוסר שוויון אחר. מעגל אי-הצדק ממשיך להסתובב.
נושא התעסוקה קשור כמובן גם לנושא נוסף – זה שהצית את גל המחאה – הלוא הוא נושא הדיור. הקשר ברור: אחרי הכל, מקום עבודה ורמת השתכרות קובעים במידה רבה את מקום המגורים; ומצד שני, מקום המגורים קובע את אפשרויות התעסוקה (ואת הנגישות לשירותים רפואיים ולשירותי רווחה, למרכזי חינוך ותרבות, לסביבה ירוקה ועוד).
אלא שמצוקת הדיור של הציבור הערבי חורגת בהרבה מבעיות הדיור בר-השגה – החמורות כלשעצמן – שמעיקות על חלקים גדולים מהמדינה. היקפה ועומקה של הבעיה באות לידי ביטוי בשורה של מאפיינים ייחודים, בהם הפקעת קרקעות, היעדר תוכניות, צפיפות והריסת בתים (בטקסט הזה תוכלו לקרוא עוד על הבעיות והפתרונות).
נזכיר כאן נקודה אחת מיני רבות: "היעדר ייצוג במוסדות תכנון ובמוקדי קבלת החלטות". מסתבר שבמועצת מקרקעי ישראל, הגוף שמופקד על קביעת המדיניות בנושאי קרקעות, לא יושב ולו נציג ערבי אחד (או נציגה). במילים פשוטות: האפליה, ההדרה והחשדנות (ההדדית), מביאות לתת-ייצוג במקומות הקובעים, וזה מוביל בתורו לחיזוק אותה אפליה והדרה, וכך הלאה. מעגל, כבר אמרנו?
חזרה למצוקת הדיור של האזרחים הערביים: מה שמטריד במיוחד הוא שהדברים היו מוכרים וידועים – כולל לאלה שמכונים "מקבלי ההחלטות" – הרבה לפני שדפני ליף והחברים עברו לאוהלים. ועדת אור המליצה כבר לפני עשור להקצות לציבור הערבי "קרקע על-פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים". גם בית-המשפט העליון, במספר החלטות, קבע עקרונות זהים.
ובשטח, מעט מאוד נעשה. נהפוך הוא: מהחרמת משכירי דירות לערבים, דרך חוקי ועדות קבלה הזויים ועד הפגנות שמצהירות כי שכונה זו או אחרת היא ל"יהודים בלבד" – לערבים במדינת ישראל רק הולך ונעשה קשה לממש את זכותם הבסיסית לדיור.
המאבק הנוכחי הוא הזדמנות חשובה – אולי היסטורית – להעלות על סדר היום את מעגל האפליה כלפי הציבור הערבי, את טיבם של מעגלי האפליה בכלל. אסור לנו להחמיץ אותה.
רונן וודלינגר הוא עיתונאי ומנהל תוכן של פרויקט דמוקרטיה