מאז תאונת המסוק הטרגית בה נהרג קובי בראיינט יחד עם בתו ג'יאנה ושבעה נוסעים נוספים, העולם מוצף בכתבות והספדים שונים על קובי, המורשת שלו וכן, גם בכתבות שמזכירות את פרשת האונס שעמד במרכזה.
העלאת הפרשה הזו לשיח היא חשובה, שכן רבים ממעריצי הבלאק ממבה היו צעירים מדי כדי להבין לעומק מה קרה שם, והזמן בו כל העולם מתעניין בבראיינט ולומד על המורשת שלו הוא לא רק התזמון הנכון להצגת הצדדים הבעייתיים במורשתו של קובי – אלא בגדר חובה עיתונאית. הבעיה מתחילה כשאותן כתבות שהזכירו את פרשת האונס של בראיינט היו רחוקות מלהיות מאוזנות, וכותרות כמו "קובי בראיינט אנס" החלו לצוץ בלא מעט מקומות בעולם מבלי להציג את התמונה המלאה והמורכבת.
אז נתחיל מהעובדות: בשנת 2003 צעירת בת 19 טענה שבראיינט אנס אותה. המתלוננת בחרה לא להעיד בבית המשפט, מה שהוביל לסגירת התיק הפלילי נגדו. בתיק האזרחי, הגיעו הצדדים לפשרה מחוץ לבית המשפט, בה על פי הדיווחים שילם בראיינט כ-2.5 מיליון דולרים לאותה מתלוננת. בשנת 2004, ביום שהתיק הפלילי נסגר, בראיינט הוציא הצהרה דרך עורך דינו בה התנצל ואמר כי האמין שהמפגש ביניהם היה בהסכמה, אבל הוא מבין שהיא לא ראתה את הדברים בצורה הזו ושהיא לא הרגישה שהמפגש היה בהסכמה.
במילים אחרות – בראיינט מעולם לא הורשע ולא הודה באונס. נכון, העדות המפורטת והכואבת של אותה מתלוננת מעלה שאלות מטרידות ועדיין - הקלות בה אותן קולות קובעים כי בראיינט אנס מבלי לסייג את הדברים, בלי שבכלל התנהל משפט נגדו ובלי שהוא הודה במעשים היא שגויה ונבזית.
ולא, העובדה שבראיינט שילם כסף בהסדר מחוץ לבית המשפט לא אומרת שהוא בוודאות אנס, כי כשאתה בשיא הקריירה שלך וקמפיינים שונים מתחילים להתבטל סכום של כ-2.5 מיליון דולרים הוא סכום זעום ששווה לשלם כדי לצאת מהבוץ. יכול להיות שקובי היה צריך לצאת מהבוץ הזה בגלל שהוא לא יכל להוכיח את חפותו, אבל קיים גם סיכוי שהוא הסכים לאותו הסדר כי בשביל מישהו בקליבר שלו, מדובר בסכום זעום ששווה לשלם בשביל הקריירה והשקט שלך, של אשתך ומשפחתך, גם אם אתה בטוח בחפותך.
וזה ממש לא נגמר בבראיינט: כריסטיאנו רונאלדו, אחד הכדורגלנים המפורסמים בעולם, כונה ועדיין מכונה אנס מאז שהפרשה שלו התפוצצה. זאת, למרות שהתובע החליט לא להגיש נגדו כתב אישום. גם את ניימאר כינו כך מהרגע הראשון, למרות שהוא טען שהיחסים עם אותה מתלוננת, היו בהסכמה.
המקרה של הברזילאי נגמר לא רק בסגירת התיק בשל חוסר ראיות, אלא בהאשמות של משטרת ברזיל נגד המתלוננת על הונאה וסחיטה באמצעות הכפשות. העובדה הזו כמובן לא מפריעה לקולות רדיקלים להמשיך ולטעון שניימאר אנס. אפילו בישראל בפרשת "משחקי חברה", אייל גולן, שהואשם בבעילת קטנות (ולא הועמד לדין מחוסר ראיות) נקרא אנס, למרות שההאשמות נגדו, חמורות ככל שיהיו, הן לא האשמות של אונס.
ולא, אני לא אומר שאותם נאשמים הם קורבנות אומללים שהתנכלו אליהם. סביר מאוד להניח שהאנשים שציינתי ניצלו את הכוח, הכסף והמעמד שלהם ואלה בהחלט מקרים שחייב לדון עליהם בשיח הציבורי, לא תוך כדי הצגת חצאי אמיתות או האשמות חסרות ביסוס, שכן אלו בטוח לא יתרמו למהפכת #MeToo, אלא בדיוק ההפך.
עניין נוסף שמקומם בכל השיח הזה הוא הצביעות. שכן, כשמדובר בגיבורי תרבות פמיניסטיים – היחס הוא אחר. דיוויד בואי, אייקון פמיניסטי ענק שכב (על פי העדויות) עם שתי קטינות בנות 15. זה אומנם היה בהסכמה, אבל בעילת קטינה בהסכמה היא גם כן עבירה. אני אקח סיכון ואגיד שהרוב המוחלט של מי שקורא את הכתבה הזו, שמע על הדבר הזה לראשונה כאן ולא נגיד, באחת מאלפי הכתבות המהללות שפורסמו לאחר מותו. אני לא אומר שהמקרה של בואי חמור כמו המקרה של קובי ולא אומר שצריך להתייחס לזה באותה חומרה, אבל זה סיפור שלבטח היה שווה דיון (שלא התקיים) על מקומו של בואי כאייקון פמיניסטי.
אז למה קובי ורונאלדו כן ובואי לא? "זה לא אותו דבר" ו-"אלה היו זמנים אחרים" הן תשובות הגיוניות ומקובלות, אבל ממש לא כאלה שמצדיקות את היחס האלוהי אליו זכה הזמר במותו. אם שואלים אותי, הסיבה ליחס השונה היא שבניגוד לבואי, קובי ורונאלדו, הם לא אייקונים פמיניסטיים. סיבה שבשום צורה לא מצדיקה את הצביעות והסטנדרט הכפול, שפוגע יותר מכל בנשים שבאמת נפגעו מינית.