אחרי 65 שנה, הצדק והחירות של נביאי ישראל נחים עכשיו. לכן כנראה לא היה להם פנאי לנאלה הקטנה, שנולדה במחנות העינויים בסיני, שם הוחזקה אמה למטרות כופר תוך שהיא מורעבת מוכה ומאויימת. כאשר השתיים הגיעו לישראל, כחודש לאחר הלידה, הן נכלאו בכלא סהרונים. אמה של נאלה חיה כל חייה בכפר קטן באפריקה. עד שיום אחד, בשלהי שנת 2011 רצחה קבוצת מורדים את בעלה ותושבים אחרים מהכפר. למרות שהיתה בהריון הלכה האם ארבעה ימים תמימים עד שהגיעה לעיר גדולה. היא המשיכה לברוח עד שהגיעה למצרים וחשבה שתמצא מקלט בישראל. אך לפני שהגיעה ליעדה חוותה האם שבועות של אלימות במחנה עינויים של סוחרי אדם במדבר. רק לאחר שבתה נולדה, ללא סיוע רפואי כלשהו וללא מים לרחוץ בהם את התינוקת שזה עתה נולדה או את עצמה, הצליחה להגיע לישראל. כאן מצאו אותה חיילי צה"ל והעבירו אותה לכלא. צוות מוקד סיוע לעובדים זרים פגש באם ובבתה בכלא ולאחר פניה לבית המשפט הצליח להביא לשחרורן בערבות. זו היתה הפעם הראשונה מאז נולדה בה ראתה נאלה בת הכמעט שנה שמיים שאינם מחנות עינויים או כלא.
הצדק והחירות עסוקים מדי, השד יודע במה, ולכן אין להם פנאי גם לטוולדה. טוולדה שברח מהשלטון האריתראי, שנכלא באריתראה, עונה, הולקה ועבד בעבודות כפיה ולא ראה את משפחתו תקופה ארוכה של שנים. הוא ניסה לברוח בכלל לסודן, אבל בדרך נתפס, נחטף ונמכר כסחורה לסוחר אדם. הוא חושמל, נשפך עליו פלסטיק רותח, הוא הוכרח לכרוע על ארבע ככלב ולשעשע את ילדי המבריחים. הוא עבד עבודות כפיה בבנין, הורעב ונתלה הפוך כשידיו למעלה. אבל כשהגיע לישראל – גם הוא נכלא, ביחד עם נאלה. בית המשפט לא חשב שהסיפור שלו הוא הומניטרי מספיק כדי להעניק לו את חירותו. שוב הצדק נשכח.
רקוויאם לחזון
מאז יוני 2012, אלפי מבקשי מקלט נכלאו לפי החוק למניעת הסתננות בשני מתקני כליאה ישראליים ליד גבול מצרים, בהם קורבנות סחר ועינויים, יחד עם ילדיהם, ביניהם פעוטות בני יומם. אלפים חיים ללא פרטיות, ללא תעסוקה, ללא פעילות, ללא חינוך ראוי, ללא סעד נפשי, ללא סעד סוציאלי, ללא שירותי בריאות מספקים ודרושים, למשל, בתחומי הגניקולוגיה, הפסיכיאטריה, השיקום ורפואת הילדים. אין די טלפונים, אין די כרטיסי חיוג, אין די ביקורים. נשים מופרדות מבני זוגן, ילדים מעל אבותיהם. סגורים למשך שנים, מוקפים חומות, גדרות, תיל ושערי מתכת נעולים. מובלים מעת לעת אל "בית הדין לביקורת משמורת" שבכלא, שאינו יכול עוד לשחררם, ומוחזקים עד לדיון בתוככי ה"כלובּה" – כלוב גדול, בו הם דחוסים על ספסלים או על הארץ. הצדק ונביאי ישראל לא מבקרים כאן.
גם השלום הצטרף לרקוויאם של החזון, הוא שוכב לו בדרום תל אביב ליד הצדק. בין מחרחרי המלחמה. הצדק קבור שם. בין העדר התשתיות, השירותים הלא מספקים וההדרה. פינה את מקומו להתעלמות הממשלתית המכוונת מן המצוקות ומקהילות שהפכו מוחלשות כי במשך שנים לאף אחד לא היה אכפת. לא אכפת מהגידול במספר האנשים, לא אכפת מן המצוקות של קהילות חדשות ומן ההשפעה שלהן על קהילות ותיקות יותר ולא אכפת אם פשוט נשאיר את כולם להתבוסס בבית הקברות של הצדק. בקושי האמיתי שנוצר לותיקים וחדשים כאחד - השלום פשוט לא החזיק מעמד.