החודש מצוין חודש ההוקרה לאנשי המילואים. לכאורה, למה צריך את זה? מי לא מוקיר את אנשי המילואים? מי לא יודע שהמילואים הם שלחמו בקרבות המפוארים ביותר של צה"ל? שהמילואים הם אלה ששחררו את ירושלים, צלחו את התעלה, הדפו את הסורים אל מעבר לגבול במלחמת יום הכיפורים? מי לא יודע שהמילואים הם התופעה הישראלית בה"א הידיעה, הביטוי המובהק ביותר של העם המתגייס להגנתו?
אלא שבממשלות ישראל, הוקרה תיאורטית למילואימניקים יש בשפע, אבל מעשה יש מעט מאוד. וחייבים לעשות מעשה, כי העולם השתנה מאוד מאז ששת הימים ויום כיפור. פחות ופחות אנשים עושים מילואים. כדבריו של מ"פ מילואים אחד לרמטכ"ל כבר לפני חמש עשרה שנה: "פעם על חבלי הכביסה בבית שלי היו ארבעה מכנסי דגמ"ח, היום יש אחד בכל הרחוב, וזה לא בגלל שכולם עברו למייבשי כביסה בתוך הבית". המספר של מי שעושים היום מילואים באמת - כשבוע בשנה בממוצע ומעלה - הוא עשרות אלפים, אחוזים בודדים מסך כל העובדים במשק ואלה ששוחררו מצה"ל ונמצאים בגיל הרלוונטי.
זו תופעה חברתית רצויה, אבל היא מגדילה את הנטל היחסי על אנשי המילואים באופן בלתי נסבל. כשכולם עשו מילואים, מעסיק שבחן מ"פ מילואים לקבלה לעבודה ראה לפניו איש ערכי ומצטיין; היום הוא רואה לפניו אדם שלא יהיה בעבודה חודש בשנה, ותשעה עשר מועמדים אחרים שאין להם את הנטל הזה. כשכולם עשו מילואים, התחושה של היחיד הייתה שהוא שותף לערך חברתי חשוב הזוכה להוקרה אמיתית; כשהוא אחד מעשרים, הוא מרגיש פראייר. לכן אמר לי קצין מילואים ראשי לשעבר כבר לפני חמש שנים: "אנחנו במצב שמי שיסכים להיות מ"פ או מג"ד במילואים יהיה מי שאשתו מרשה לו".
אנחנו מדברים על הדברים האלה כבר יותר מעשרים שנה. הפורומים הראשונים של אנשי המילואים קמו באמצע שנות התשעים. לי עצמי הייתה הזכות להיות בצוות של קצין המילואים הראשון שעסק במודל המילואים; זה היה לפני חמש עשרה שנה, ונגמר בחוק המילואים מלפני תשע שנים. וזה רק הולך ומחמיר עם הזמן.
מה אומרת הצעת החוק שלי שהקואליציה הפילה היום? שמי שמוגדר משרת מילואים פעיל, כלומר עשה 20 ימי מילואים לפחות בשלוש השנים האחרונות, ומי שמוגדר מפקד מילואים פעיל, יזכו להטבות שיבטאו את ההוקרה להם ולסביבה שלהם, ויקלו עליהם לשאת בנטל. החזר דמי ביטוח לאומי למעסיק, העדפה מתקנת בשירות המדינה, זיכוי במס הכנסה, עידוד עסקים קטנים בבעלות מילואימניקים. זה לא יפתור את הבעיות, אבל יקל על משרת המילואים ועל סביבתו, ויבטא דבר פשוט: הוקרת המדינה למעטים שמתגייסים להגן עליה בגופם.
ולמה צריך חוק? כי ממשלת ישראל, כמו בכל דבר, מדברת גבוהה ועושה כלום. בחודש שעבר קיבלה הממשלה עוד החלטה לגבי הטבות לאנשים המילואים, דומה מאוד להצעת החוק שלי. אלא שכשקוראים אותה, מתברר שהממשלה כבר קיבלה החלטות דומות כמה פעמים, ודבר לא קרה: ב-2016, ב-2012 ובחוק המילואים מ-2008. וכך הלאה וחוזר חלילה, החלטות ממשלה ריקות ומילים בשפע, אבל שום דבר מעשי.
החוק שהגשתי עוצב יחד עם מערכת הביטחון, עוד בכנסת הקודמת. צה"ל עומד מאחורי כל סעיף שלו. וההיסטוריה של החלטות הממשלה מוכיחה שבלי חוק שום דבר לא יקרה.
אנשי המילואים מדברים איתי ועם חברי כנסת נוספים מדי יום. הם אומרים לנו שנמאס. הם אומרים לנו שהקריסה לא נראית מבחוץ, הרי אנשים ממשיכים להגיע, אבל מבפנים הכל הופך חלול. הם אומרים לנו שהם לא מבקשים הוקרה ריקה וכרטיסים לקולנוע בהנחה, אלא התייצבות מול המציאות ודאגה לזה שהבעיות האמיתיות ייפתרו.
והיום הם ראו בכנסת קואליציה, שיש בה אנשים ששירתו שנים רבות בצבא וכאלה שלא שירתו בכלל, מרימה יד ומפילה חוק פשוט, נכון, שנוגע בבעיות האמיתיות שלהם. הם ראו ממשלה וקואליציה שמדברות גבוהה על ערכים ופטריוטיות, אבל לא מוכנות אפילו להרים אצבע לטובת מי שמגלמים את הערכים האלה בגופם. זו ההוקרה האמיתית של הממשלה הנוכחית לאנשי המילואים.
הכותב הוא יו"ר סיעת "יש עתיד" וחבר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת