המחאה בקיץ אמנם הוציאה מסה גדולה של אזרחים שמחו על המצב הכלכלי ההולך ומתדרדר, אך לא הצליחה לנתב אותה לתהליך מסודר מכוון מטרות ברורות. המצב הלך והתדרדר, המחירים שנבלמו ונסוגו במהלך המחאה חזרו במהרה לרמות המוכרות לפניה. המוצרים והשירותים הבסיסיים, כגון דלק וחשמל, התייקרו באופן משמעותי. למשקי הבית הייתה רק אפשרות אחת להתמודד עם ההוצאות הולכות וגדלות – להשתמש באשראי. המהלך הוביל לצבירת חובות ולהוצאות נוספות של תשלומי ריבית.
למעשה, כאשר בוחנים לעומק את מה שקורה במשק כולו, מגיעים למסקנה ששורש הבעיה נמצא במערכת הפיננסית, שהיא הבסיס לכל המערכת הכלכלית. בראש הפירמידה נמצאים הבנקים, התאגידים החזקים במשק, והם דוחפים את היצרנים ועסקים אחרים להגדיל רווחיות, בין היתר בכדי לעמוד בהחזרי האשראי שלקחו מהבנקים. במקביל, הם מספקים אשראי למשקי בית, כדי שאלו ימשיכו לשמור על רמת הצריכה.
לכאורה מדובר בתהליך כלכלי טבעי, אבל כמו בכל תהליך חשובים גם המאפיינים שלו. הבנקים חרגו הרבה מעבר לגבולות הנורמה, במיוחד במגזר הפרטי, בעניין המחיר שדרשו עבור האשראי שהם מספקים. כמובן שקל יותר להפעיל לחצים על האוכלוסייה הפחות מאורגנת, שהיא חסרת דרך להתגונן ביעילות מול התאגידים הגדולים והמתוחכמים.
התהליך איבד את האיזון. נוצר מצב בו רוב הציבור, שהוא ממילא פחות חזק מבחינה כלכלית, מסבסד את המיעוט החזק, כשרוב האשראי מגיע לחזקים, לפירמות ולטייקונים. הממסד נרדם בשמירה, לא הבחין במה שקורה בעוד מועד ולכן לא מנע את התפשטות התופעה בזמן. אמנם, לפי המצגות היפות עולה מהנתונים שהמצב "פחות או יותר" סביר ומקביל למצב לשווקים הבינלאומיים, אלא שכאן מדובר בתרגיל ידוע – להציג את המצב באופן "חשבונאי" שלא משקף מציאות.
בעיה מטרידה יותר מכל איום ביטחוני
בשיעור הראשון בסטטיסטיקה בתיכון מלמדים אותנו מהו ממוצע. מי בינינו שזוכר את הכלל הבסיסי, יודע שהממוצע של 4 ו-6 הוא 5, אך גם הממוצע של 1 ו-9 הוא 5. במילים אחרות, הנתונים המציגים את הממוצעים לא משקפים לבדם את המציאות. זה בדיוק המצב היום בענף הפיננסים. מעט לקוחות חזקים מקבלים את חלק הארי של האשראי ומשלמים עליו מחיר נמוך, ואילו חלק הארי של הציבור מקבל נתח קטן מהאשראי אך משלם מחיר כפול ואף משולש.
היום הריבית הממוצעת שמשלמים משקי הבית בישראל עבור אשראי והלוואות עומדת על 11-13%. ריבית על "המינוס" וריבית על האשראי בכרטיסים מגיעה ל-17% בשנה בקרב הלקוחות הפרטיים. לא צריך להיות כלכלן כדי להבין שריבית דו-ספרתית מוליכה את הלווה לשעבוד כלכלי, בלא יכולת לחזור ולהחזיר את החוב. כך במשך השנים משקי הבית הלכו ושקעו.
לאחר שהבנו את גודל הבעיה, החלטנו לפעול באופן מידי בכדי לנסות ולשנות את המגמה המסוכנת הזאת. מדובר בסכנה בקנה מידה לאומי, ואנו רואים היטב מה קורה עם המדינות השקועות בחובות. אנחנו לא רוצים להיות שם. הדרישות שלנו ברורות, והן מופנות אל המחוקק: להתערב במצב ולתת פתרון מידי הנועד להפחית את הלחץ על משקי הבית. כמובן שהבנקים לא מוכנים לוותר על הרווחים הקלים המניבים להם מיליארדים רבים, וכדי לגבור על ההתנגדות העזה שלהם חייבים להפעיל לחץ ציבורי על הנבחרים. לכן הכרזנו על יום זה כ"יום הזעם" נגד ריביות הבנקים.
הפתרון יבוא רק כאשר הציבור יפגין באופן ברור שזאת בעיה שמטרידה אותו לא פחות מאשר כל איום ביטחוני אחר, כי האיום כאן על עצם היותנו אזרחים חופשיים. המהלך יצליח רק אם תהיה לו תמיכה בקרב הציבור הרחב. זהו מאבק נטו לטובת הציבור, שאינו משרת שום אג'נדה פוליטית אלא את טובת כלל אזרחי המדינה, ואת המדינה עצמה. חשוב מאוד לדאוג ליציבות של מערכת פיננסית, אך חובה לזכור – אם הציבור יקרוס תחת הנטל, שום מערכת פיננסית לא תשרוד.