לפני שמונה שנים סחף הניצחון של אובמה את ארצות הברית, וסובב גם את הראש של קמפיינרים ופוליטיקאים מקומיים. היה הרבה מה ללמוד מהקמפיין ההוא מבחינה אידיאולוגית ואסטרטגית, אבל הלקח שנלמד כאן בישראל היה אחר, שטחי ושולי יותר: הפוליטיקה הישראלית גילתה את האינטרנט.
חברי כנסת ושרים ישראלים מקפידים מאז להיות נוכחים, ברמה כושלת יותר או פחות, ברשתות החברתיות, לצייץ עקיצות, לחשוף טפח משועשע מהקובה של שבת ולהצטלם עם חתולים. האם זה היה מה שהניע מיליוני אמריקאים להפוך את אובמה לנשיא המעצמה החזקה בעולם? בהחלט לא.
גם במירוץ הנוכחי לנשיאות בארה"ב הפציעה הפתעת בחירות אטרקטיבית – ברני סנדרס. הרבה מילים נשפכו בחודשים האחרונים על האאוטסיידר היהודי הקשיש שהגיע פחות או יותר משום מקום, ומצליח לנשוף בעוצמה בעורפה של נסיכת המפלגה הדמוקרטית, הילארי קלינטון.
מטאור פוליטי לא צפוי
המצב המצער של מחנה השמאל בישראל הופך את הופעתו המפתיעה והמרשימה של סנדרס להזדמנות יוצאת דופן להבין אלו לקחים באמת שווה ללמוד מהבחירות הנוכחיות לראשות המפלגה הדמוקרטית. כמו בקמפיין ההוא של אובמה, גם סנדרס לא זוכה לאהדה אדירה בזכות הסיסמה הסקסית "Feel the Bern", ואפילו לא בזכות ההופעה המוצלחת ב-SNL.
הצעירים שנוהרים אחריו – כ-80 אחוז מהצעירים הדמוקרטים תומכים בו – לא זורמים איתו כי הוא מגניב. הם פועלים למענו בהתלהבות היסטרית כי הוא מציע לאמריקה משהו, וברור להם מהו אותו משהו, והמשהו הזה רלוונטי לחיים שלהם מאוד. לפני שמאמצים שוב את הלקח הלא נכון, בואו נפרק את מה שמציע סנדרס לציבור האמריקאי, והפך אותו למטאור פוליטי לא צפוי.
נתחיל מהסוציאליזם. קיימים ויכוחים פנימיים בקרב הסוציאליסטים בארצות הברית בשאלה אם סנדרס מספיק סוציאליסט. זה לא העיקר. סנדרס מזוהה כסוציאליסט כבר שנים, מחזיק בעמדות סוציאליסטיות ומזדהה גם היום כ"סוציאליסט" – מילה שבתרבות האמריקאית היא כמעט בגדר קללה, ומסמנת בוגדנות, חוסר פטריוטיות או נאיביות.
אם זה נשמע לכם מוכר, זה כנראה כי אתם שמאלנים. לשם ההשוואה, אם ברני סנדרס היה חי בישראל היום, הוא לא היה נשבע שהוא בכלל לא מנהיג שמאל או שלקרוא לדמוקרטים מפלגת שמאל זה עוול. הוא היה מתעקש שהוא שמאלן, מתוך אמונה שלהשקפת העולם השמאלית, הסוציאליסטית, יש פתרונות טובים יותר עבור הבעיות שמטרידות את החברה האמריקאית. ושאם הוא מבין את זה, כנראה שגם שאר הציבור יכול להבין את זה. הוא רק זקוק לתעמולה משכנעת.
מהרחוב לפרלמנט
ההצלחה מעוררת ההשראה של סנדרס בשינוי השיח הציבורי ובהפיכת המילה "סוציאליזם" ממגונה לסופר-רלבנטית התאפשרה, בין השאר, בזכות השינוי התודעתי העמוק שיצרה המחאה החברתית בניו יורק ב-2011. זו הנקודה שבה הספקנים אומרים: "כן, מחאה הייתה גם פה ושום דבר לא יצא מזה". הנתון הכי מעורר תקווה שאפשר לראות בעולם הוא זה: בכל מחאה חברתית גדולה שהביאה לשינוי דרמטי במפה הפוליטית – חלחול ההתנגדות מהרחובות לפרלמנט לקח כמה שנים.
מפלגת השמאל הספרדית פודמוס הוקמה על ידי פעילות ופעילי המחאה החברתית של 2011, אבל רק ב-2014 נכנסה לפרלמנט, וממש לאחרונה הצליחה להשתלט על שני מעוזים פוליטיים מרכזיים – ראשות עיריית מדריד וראשות עיריית ברצלונה. גם רחובות אנגליה בערו ב-2011 בהתפרעויות אלימות, שהתלקחו סביב עימות בין אזרחים לשוטרים אבל הוזנו על-ידי קיפוח כלכלי, אי-שוויון, פערים חברתיים רחבים וקיצוץ בתקציבים ציבוריים. גם שם זליגת ערכי המחאה למערכת הפוליטית לקחה זמן, אך השפעתם ניכרת: ג'רמי קורבין, סוציאליסט מהאגף השמאלי ביותר של הלייבור, הגיח מאלמוניות יחסית וגרף ברוב עצום את ראשות המפלגה. מפקד חברי המפלגה הכפיל את עצמו.
גם בקנדה רחשו הפגנות סטודנטים סוערות ב-2012 – אבל עברו שלוש שנים לפני שהקריאות נגד חוקי החירום ובעד חופש הביטוי נחתו בפרלמנט, וג'סטין טרודו, ראש המפלגה הליברלית, הדיח את המפלגה השמרנית מהשלטון. אפשר להתווכח עם כל אחד מהמנהיגים הללו על הרבה דברים. גם אין ספק שהם שונים מאוד זה מזה. אבל המשותף לכולם: סדר יום מגובש ועמדות שמאל מובהקות.
ההצלחה המסחררת של סנדרס וגם זו של טראמפ מבטאות מיאוס מהממסד הפוליטי הקיים, מההישענות של הפוליטיקה האמריקאית על טייקונים, מכניעת המנהיגים לאינטרסים של מיליארדרים ותאגידי ענק, מהפניית העורף לאנשים עובדים מן המניין שנשארים בודדים במערכה.
למנף את המיאוס
אחד הקלפים החזקים של טראמפ וסנדרס הוא שהם לא נסמכים על טובות של העשירים האינטרסנטיים האלה – טראמפ נשען על ההון העצמי העצום שלו, וסנדרס על המון תרומות קטנות של אזרחים מן השורה.
זה לא מקרי שחברות הכנסת שלי יחימוביץ' וסתיו שפיר הן שיאניות התרומות הקטנות בישראל, ובמקביל גם אלה שהובילו את המאבק בחברות הגז (יחימוביץ') ובשקיפות פעילות הלוביסטים בכנסת (שפיר). גם לנו נמאס שמחרבנים לנו על הראש ושלושה אנשים מכניסים לכיס את הכסף שאנחנו עובדים עליו כל השנה. גם כאן אפשר למנף את המיאוס הזה לכדי שינוי פוליטי אמיתי.
אחד ממשפטי המפתח שהפכו את סנדרס למוכר בכל בית באמריקה, היה זה שהטיח בהילארי באחד העימותים הראשונים ביניהם: "The American people are sick and tired of hearing about the damn emails". סנדרס לקח תחמושת פוליטית נדירה שצנחה לידיו – הסתבכותה של קלינטון בפרשת המיילים – וזרק אותה ברעש גדול לפח.
האם הוא ניסה לעזור להילארי לנצח בעימות? לא. הוא פשוט מתעקש, בעקביות, לדבר על מציאות ולא על ספינים. עיתונאים שניסו לחלץ מסנדרס לכלוכים על קלינטון ספגו הרצאה קצרה על סיקור תקשורתי שהוגשה, כמו תמיד, בלהט: "אני מתבקש שוב ושוב לבקר את הילארי קלינטון. אבל הקמפיין הזה עובד כי אנחנו מדברים על מה שבאמת מעסיק את האזרח האמריקאי. שכר המינימום, המלחמה בעיראק, קריסת מעמד הביניים" – בשלב הזה עבר סנדרס לדבר, למורת רוחם של הכתבים, רק על מה שחשוב לו ולמצביעים שלו.
סנדרס לא מתנהג באצילות. הוא מבין את החיסרון המרכזי בהתמקדות בביקורת פרסונלית – היא פרסונלית. אם לחזור רגע לשמאל הישראלי, הרי שהבעיה עם נתניהו היא לא שהוא "עייף", כפי שראש האופוזיציה טען הרבה לאחרונה. זו טענה גרועה לפחות משתי סיבות : האחת, היא לא נכונה, והשנייה – היא לא מקדמת את השמאל אפילו במילימטר. הרי אם הבעיה היא נתניהו, שרה או העייפות של מי מהם, אדרבא, שיביאו את גלעד ארדן. גדעון סער. מירי רגב. הם לא עייפים כלל – האם ממשלה בראשותם תהיה בריאה יותר לחיים שלי ושלכם?
לחבר אנשים ביחד לחברה נורמלית
הבעיה של נתניהו היא המדיניות של נתניהו. יש הרבה מה לתקוף בה, גם בלי לבדוק מי הולך לישון מתי: הוא כושל בביטחון, בכלכלה, ביחסי חוץ, בצמצום העוני, בחינוך, ברווחה. רק בשבוע שעבר נרשמו שמונה אירועי טרור ביממה אחת. ישראל מובכת באופן עקבי בכל פורום בינלאומי שאפשר להעלות על הדעת. יחסי החוץ מתדרדרים, המחירים עולים, המשכורות נשחקות, השחיתות מעמיקה ומשתרשת.
ממשלת נתניהו מפוררת את רוב מה שנבנה בישראל בעשרות השנים האחרונות. מתבקש שמנהיג שמאל אמיתי – ועירני – ירים את הראש ויתחיל לתת לו פייט. בלי להתבייש שהוא שמאלני, עם רוח גבית מהמחאה ההיא, באמצעות מצע ברור, התנתקות משלטון הטייקונים, ומתקפה מאורגנת על האידיאולוגיה של הימין המתנחלי והמשיחי שסוחפת אותנו, צעד-צעד, למדינה שרוב אזרחי ישראל לא מוכנים לחיות בה.
הבעיה עם הרצוג, ורבים אחרים, היא שהם הפסיקו להאמין שיש אנשים שחושבים כמותם (או כמו שהם חשבו פעם, כשהם נכנסו לפוליטיקה). הם התחילו להאמין לימין הבריוני, שטוען שהשמאל שונא את ישראל וישראל שונאת אותו בחזרה. הם לא חושבים שיש רוב של ישראלים שאשכרה נמאס להם מהחרא הזה ורוצים כבר שתי מדינות ושקט. הם לא זוכרים שהקפיטליזם החזירי מחולל שמות בחשבונות הבנק של רוב אזרחי ישראל, ושגישה סוציאליסטית והשקעה בשירותים חברתיים תיטיב איתם משמעותית, עניים ובני מעמד הביניים גם יחד. הם לא מבינים שהשתלטות הדת על המדיניות – לא רק בהקשר של אוטובוסים בשבת כן או לא אלא בעיקר בענייני מדיניות – מטריפה את רוב הישראלים, שלא רוצים ללכת למילואים בגלל שאלוהים נתן לנו את יצהר.
סנדרס חוזר שוב ושוב על נקודת החוזקה המשמעותית של ערכי השמאל הסוציאליסטי והליברלי: הערכים שלנו אינם סקטוריאליים, אינם פחדניים ואינם פלגניים. הם יכולים לחבר אנשים ביחד, לטובת חברה שוויונית והוגנת יותר, או במילים פחות אמורפיות – שיותר קל ונוח ונעים ונורמלי לחיות בה. זו לא טענה שייחודית לשמאל האמריקאי, הבריטי או הספרדי. היא נכונה גם כאן, ואפילו ביתר שאת. יש לנו פתרונות טובים. מגיעים לנו מנהיגים שיודעים את זה.
אז נכון, האג'נדה של סנדרס, קורבין וטרודו סוחפת מיליונים, בין השאר, כיוון שהם ניחנו בכישורים רטוריים יוצאי דופן ובשכנוע פנימי עמוק, וגם כיוון שהם מפיצים את המסרים המגובשים שלהם – אותם המסרים – כבר עשרות שנים. אבל עוד לא מאוחר להתחיל.
הכותבת היא עורכת וחוקרת במכון "מולד"