הנה סיפור ג'וליאנו אופייני. בזמן מלחמת לבנון הראשונה עשיתי סרט שנקרא "זעם ותהילה", שמספר על תא בלח"י. במהלך החיפושים אחרי שחקנים הגעתי לבית הספר למשחק בית צבי, ונאמר לי שיש שם שחקן יפה תואר ומוכשר בשם ג'וליאנו מר. הלכתי לראות אותו בהצגה והוא היה פשוט פנומנלי. למחרת התקשר אליי מנהל בית ספר ואמר לי: "אני מאוד אוהב אותך, ולכן אני אומר לך - אל תיקח את ג'וליאנו. הוא אדם כל כך טמפרמנטי וקיצוני, שכשההכנות להצגה לא מצאו חן בעיניו, הוא פשוט ניפץ את כל התפאורה".
אם עוד אותו רגע היו לי התלבטויות לגבי הליהוק של ג'וליאנו - הן הסתיימו. הוא נשמע בדיוק כמו הטיפוס המתאים לשחק את הדמות הקיצונית של הגיבור, "אדי הקצב". כשפגשתי את ג'וליאנו, אמרתי לו שאם הוא לא יהיה מרוכז לחלוטין בעשיית הסרט, זה לא יסתדר בינינו. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר: "למה להיות שחקן אם אתה לא מרוכז לחלוטין בעשייה?".
ואכן, כך היה. נראה כאילו כשסטניסלבסקי כתב את ספרו "השחקן מתכונן", הוא חשב על ג'וליאנו. במשך חמישה חודשים הוא ישן על הרצפה ואכל מה שלוחמי לח"י אכלו. הוא נכנס בתפקיד בקיצוניות. זה היה מקור החיבור של ג'וליאנו ושלי. גם הוא וגם אני רואים באמנות את מרכז העולם.
הסרט נכשל בארץ, אבל בפסטיבלים ובארה"ב הוא היה הצלחה עצומה. בעקבות זה ניתנה לי הזדמנות לביים בארצות הברית, וגדולי הסוכנים רצו את ג'ול. הם ראו בו את אנטוניו בנדרס הבא. אבל הוא לא רצה לבוא, לא ככה הוא ראה את חייו. הוא לא רצה להיות כוכב הוליוודי. הוא לא רצה להיות כוכב. הוא רצה להיות שחקן.
זה לא יכול היה להיגמר אחרת
בסצינת הקליימקס של "זעם ותהילה", אדי הקצב מת מירי נשק אוטומטי. זו הייתה דרכו של אדי, הוא הלך עם הרעיון שלו עד הסוף, ולכן זה לא יכול היה להיגמר אחרת. זה מזעזע, אבל אם חושבים על חייו של ג'וליאנו כסיפור, העלילה מובילה לשם באופן עצוב וטרגי. הוא יכול היה להיות שחקן מוביל בישראל, אבל הוא בחר בדרך חיים מאוד מסוימת, והוא היה מוכן לשלם את המחיר. הוא מת בדרך שבה הוא חי, בהליכה עד הסוף.
במהלך צילומי הסרט ג'ול נפצע, ולמחרת הייתה סצנה שלא יכולנו לדחות. זו הייתה סצנה בלונג שוט, אבל לא הצלחנו למצוא שחקן שיחליף אותו. הצלם דויד גורפינקל ראה אותי בבית החולים, ואמר שמאחור אנחנו דומים, ושאני יכול לשחק אותו. אז באותו היום, אני מתתי בשבילו בלונג שוט, ואחרי שהוא החלים הוא מת בשבילי בקלוז אפ. המוות המשותף שלנו יצר תחושת קירבה של במאי ושחקן, של שני יוצרים. יש בזה משהו מהדברים המיתיים של הקולנוע. זה כל כך אירוני שהמוות האמיתי שלו קרה באותה צורה.
אדם חריג ומופלא
הרבה שנים לא התראינו, וכשחזרתי ארצה ג'וליאנו כבר היה עמוק בהרפתקאה הג'נינית שלו. הדעות הפוליטיות שלנו מאוד שונות, והרבה פעמים היינו מתראים בפאנלים פוליטיים, מתווכחים ועוקצים אחד את השני. אבל בסוף תמיד היינו מתחבקים, יושבים ושותים וצוחקים. נענו במעגלים שונים, אבל האהבה הגדולה הזו נשארה.
הוא הלך והתרחק מהעובדה בקולנוע, מהמשחק כעיסוק אמנותי. ההתעסקות שלו במשחק הייתה כיעד פוליטי. התיאטורון בג'נין תפס את כל מאודו. הוא שיחק כדי לקדם מטרות פוליטיות, לא כאמצעי ביטוי אמנותי. במידה מסוימת, האובססיה שלי לקולנוע כדבר מופשט, יש בה משהו שטחי למול הנכונות של ג'ול לגמד את הקולנוע למשהו חשוב יותר.
ג'וליאנו היה איש חסר פשרות. איש שהולך בדרכו, ולא חשוב מה המחיר. הוא לא אמר לאנשים מה שהם רצו לשמוע. ישראלים רבים כעסו על האמירות שלו, ואני בטוח שגם בצד הפלסטיני היו כאלה. אני פגשתי כמה אנשים חריגים בימי חיי, אבל ג'וליאנו היה אולי החריג ביותר, חריג ומופלא. אני אגיע להלוויה שלו עם כאב מאוד גדול אבל גם עם גאווה מאוד גדולה.
מתוך שיחה עם אבי נשר