העניין הוא שנועם שליט של היום הוא לא הנועם שליט של לפני קצת יותר משנה. היום הוא לא עוד אב מודאג שמחכה לשחרור בנו, כי אם מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה לכנסת ה-19. ומכאן שעלינו לקחת בעירבון מוגבל כל מילה שיוצאת מפיו.
ברור ונהיר הוא שנועם שליט רשאי להציג את מועמדותו למשכן המחוקקים ולהציג את האג'נדה אותה יש ברצונו לקדם למבחן הציבור. עם זאת, כאשר הגיע המתמודד הטרי לועידת מפלגת העבודה לפני כשבועיים, וחילק שם פליירים מטעמו בהם נכתב כי "ממשלת נתניהו היא ממשלה רעה... אשר פוגעת בסיכוי שלנו לחיות בבטחון ובשלום במדינה שלנו" (כך על פי דיווח של קלמן ליבסקינד), הרי שלא ניתן להתעלם מהטעם לפגם, שלא לומר מהצביעות שמשתקפת מהמהלך.
גם אתמול, לאחר חיסולו של ג'בערי לא חסך שליט את שבטו מנתניהו והעביר ביקורת מרומזת על המהלך באומרו כי לאחר חיסולו של מזכ"ל חיזבאללה הקודם מוסאווי, תפס נסראללה את הגה השלטון.
הדברים שאני כותב כאן אינם כתב הגנה לזכותו של בנימין נתניהו. מטרת הדברים היא בראש ובראשונה להדגיש את האבסורד הישיר הנובע מדבריו של שליט, שכן בסופו של יום, אותה פגיעה בביטחון שעליה מצביע הפלייר שהוא חילק, נבעה במידה לא מבוטלת מהצעד שהוא עצמו דחף לבצע – שחרורו של גלעד תמורת 1,027 מחבלים שחלקם הלא מבוטל חזר לעסוק בטרור.
לפני ביצוע העסקה, התחלק הציבור הישראלי לאלו שתמכו בה מחד, ולאלו שהתנגדו לה מאידך, אך שני הצדדים היו מודעים למחיר הכבד שנאלצה מדינת ישראל לשלם. נועם שליט כנראה שכח – או בחר להתעלם – ואני לא יודע מה יותר גרוע.
חרב הפיפיות של נתניהו
בלב לבו של הדיון הציבורי על עסקת גלעד שליט עמדה אז שאלה מאוד ברורה וחד-משמעית: האם לראש ממשלת ישראל יש חובה לשחרר חייל חטוף, ויהיה המחיר אשר יהיה, או לאו? אני מאמין שהתשובה לשאלה הבסיסית הזו היא לא, ומכאן, שנתניהו קיבל החלטה שהוא לא היה חייב לקבל. אין זה אומר שהוא גיבור או שלחילופין הוא עשה טובה אישית לנועם ואביבה שליט, אך בסופו של יום הדברים צריכים להיאמר בקול ברור: בנימין נתניהו יכול היה גם לסרב להשלמת העסקה, בדיוק כפי שעשה קודמו בתפקיד אהוד אולמרט.
ההחלטה הזו תלווה את נתניהו לטוב לרע בכל אשר יילך, גם בבחירות הקרובות ולאחריהן. אל נא לכם לטעות, לא טמון בה אך ורק הצד החיובי של צמיחה במספר המנדטים, בכל רגע נתון היא עלולה להתברר כחרב פיפיות.
מדינת ישראל היא מדינה מורכבת וייחודית שבמובנים רבים אין שניה לה. אחד הממדים שמבדלים אותה מהרבה מאוד מדינות אחרות בתבל, נעוץ בתחושת הקהילתיות החזקה, תחושת השבטיות והביחד, או במילים אחרות, זו שבשמה טענו כי צריך להחזיר את גלעד משום שהוא "הילד של כולנו". ביום שחרורו של גלעד, גם חלק מאויבנו ציינו את ההקרבה הישראלית שאינה מובנת מאליה – ולכן, ברור שלא ניתן להמעיט מערכה.
ואף על פי כן, חשוב לזכור שבמזרח התיכון בו אנו חיים, שכונה לא פשוטה לכל הדעות, ויתור שכזה נתפס בעיני מרבית השחקנים כחולשה. חולשה שנוצלה לפני שליט וחולשה שאחמד ג'עברי אשר כבר לא איתנו, ניסה לנצל עד ליומו האחרון. למרבה הצער – השיטה הזו לא מתה עמו וניסיונות החטיפה יימשכו ביתר שאת.
אין כל עוררין על כך שכאשר גלעד עוד היה בשבי, היה על משפחתו לעשות כל שביכולתה על מנת להביא לשחרורו, אך כעת, כאשר גלעד כבר בבית, ואביו כבר אינו רק עוד אדם פרטי, כי אם מי שמתעתד לייצג את הציבור, הרי שהוא כבר מזמן לא חף מביקורת.
עצם הצטרפותו של נועם שליט למירוץ הפוליטי, זמן כה קצר אחרי שבנו חזר הביתה, היא נושא שנוי במחלוקת בפני עצמו (שכן ברור שאם ייבחר יהיה זה בזכות הפופולריות שצבר במהלך המאבק לשחרור בנו), אך במקרה דנן, מוסיף שליט חטא על פשע.
נועם שליט רשאי לבקר את מדיניות הביטחון של נתניהו, זו זכותו, אך מוטב היה אילו נמנע מלעשות כן כי הצביעות זועקת לשמיים – ומעוררת בלבם של רבים אנטגוניזם גדול - ומוצדק.