עניין מוזר, הזיכרון האנושי. כבר כמה שנים שאני לא מצליחה להיזכר, בשום אופן, בתלמה ילין. כמו לא מעט מבוגרות בית הספר, תקופת לימודיי במגמת תיאטרון עברה עליי בטשטוש כללי, שספק אם הוא תוצאה של הרעב המתמשך (ההרעבה העצמית היא עוד שערורייה מפס הייצור של בתי הספר לאמנויות לדורותיהם – אבל נדמה לי שהתחקיר בעניין הזה כבר היה, לא?) וספק אם נבע מחוסר מסוגלות כללית להתמודד עם כל מיני עניינים אחרים שעולים מהתקופה ההיא. מה שבטוח הוא שביממה שחלפה מאז היוודע דבר התאבדותו של בועז ארד, גם אני פתאום זוכרת שוב, הכל, ולפרטי פרטים: איך בדיוק נראו הביתנים של מגמת ציור, והשביל שהוליך למחששה, שמדי פעם ביקרתי בה עם חבר מהכיתה שלימד אותי להכניס לריאות ("ההההפ! אמא באה!"). וגם אותו, את בועז ארד, אני זוכרת, במדויק. איך תמיד הסתובב ליד הביתנים של ציור, ואיך – למרות שלא היה מורה שלי – ידעתי היטב, כמו כולם, עד כמה היה נערץ ואהוב. וגם אותה אני זוכרת, את זו שאמרו עליה שניהלה איתו מה שאז קראנו לו "רומן".

אני אומרת שקראנו לזה "רומן" לא בצחוק ולא באירוניה. אני זוכרת היטב שדובר על היחסים הללו באיזה חשש, בסודיות; אף אחד לא חשב שזה סבבה לגמרי, מידע שיש לזעוק אותו בראש חוצות, אבל בכל זאת אני זוכרת שדובר על "מערכת יחסים יפה" ועל "זוגיות רצינית" – מונחים שהתערבלו, מעוררי יראה ואפילו הערצה, מעל ראשי המותש כבר מרוב ספירת קלוריות וכל שאר הדברים שעשויים להטריד את מנוחתה של הילדה בת השש-עשרה; החברה שתקעה לך סכין בגב בטיול השנתי ועברה לישון בחדר אחר, זה שאמר עלייך בהפסקה שאת דומה לשחקנית שאת דווקא ממש לא אוהבת, דברים מהסוג הזה.

אני מתביישת להודות שקצת קינאתי בה, כמו שקצת קינאתי בבנות אחרות – בודדות, אבל בהחלט היו כאלה לאורך השנים – שניהלו "רומן" עם מורה מבית הספר. הן נראו לי כל כך בוגרות, ואינדיבידואליסטיות, ומורמות מעם, בשעה שאני הייתי ילדה שלא ידעה מהחיים שלה (וגם חייבת לרזות כמה קילו, ברור).

מה זה אומר בכלל, ה"קנאה" הזו? בים התגובות לפרשה שגדשו את הרשת החברתית ביומיים האחרונים קראתי מישהי שפרטה את עניין הקנאה לפרוטות. היא כתבה שהיחסים שקיים בועז ארד עם תלמידות היו בעייתיים, בין השאר, משום שגרמו לבנות אחרות בכיתה שלו להרגיש פחות "יפות" ו"סקסיות", כי ברור שכשמישהו כזה "בוחר" תלמידה הוא בוחר אותה לפי היופי. אני משערת שזה מה שקורה כשאנשים שמעולם לא חוו את הסיטואציה הזו, או לפחות נכחו בה, משטיחים את הכל לאיזו קלישאה מיזוגנית על התלמידה הסקסית בעלת המיניות הבשלה שמפתה את המורה.

אבל האמת היא שאולי מה שהיה נורא כל כך במה שככל הנראה קרה שם – ולא רק עם אותה תלמידה שאני זוכרת באופן אישי מהשנים שבהן אני למדתי בתלמה ילין, אלא במה שלכאורה קרה שוב ושוב, באופן סדרתי – היה שבועז ארד לא היה ה"טורף המיני" הגברי הסטריאוטיפי. הוא היה, ככל הנראה, אדם מקסים ומוכשר ורגיש שפגש בכל יום נערות מאוד מוכשרות, חכמות ורגישות שככל הנראה עשו עליו רושם אמיתי ועמוק. כל כך אמיתי ועמוק עד שהוא התבלבל לחשוב שבאמת מדובר פה ב"מערכת יחסים יפה" וב"זוגיות רצינית", למרות שבעצם היה מדובר בילדות בנות שש עשרה, שאולי לא התמודדו עם הפרעות האכילה האינפנטיליות שהעסיקו אותי, אבל היו עתידות להתמודד, אולי, מאוחר יותר, עם הפרעות הרבה יותר קשות; מהסוג שרובץ לפתח של כל נער ונערה שנאלצים לעבור התנסות חיים לא בעיתה ושלא היו מוכנים לה נפשית או פיזית.

ואולי חשוב מזה: שכשגבר, מורה בן 40 או 50 בבית ספר תיכון, "בוחר" נערה בת שש עשרה לנהל איתה "רומן", אין אף קריטריון בעולם שצריך "להסביר" את הבחירה הזו מלבד הקריטריון האחד והיחיד שרלוונטי, שתמיד יהיה רלוונטי במקרים האלה – יחסי כוח וניצול. גם אם את הניצול הזה אנחנו מצליחות לפעמים להבין, למרבה הצער, רק בדיעבד.

הבת שלי – בת חמש עוד מעט – צורחת בקולי קולות בדרך לגן, באנגלית משובשת, את הפזמון של השיר של ליידי גאגא שהיא עכשיו רוקדת לצליליו בחוג ריקוד –

Oh oh oh oh caught in a bad romance!”". רק זה חסר לי, עם כל הריקוד הזה כל הזמן, עוד כמה שנים היא תגיד לי שהיא רוצה ללכת לתלמה ילין. מצד שני, שמעתי שבשנים האחרונות בית הספר השתנה ללא הכר.

תמר מרין (צילום: מתן חרמוני/באדיבות המצולמת)
תמר מרין | צילום: מתן חרמוני/באדיבות המצולמת

תמר מרין היא בוגרת תלמה ילין וסופרת. ספרה השני "מה אתה מסתכל על" עתיד לראות אור ב"ידיעות ספרים" במאי הקרוב