אני עוקבת כבר כמה זמן אחרי המאבק לשחרור האסי. גם בזכות חברתי גלית חוגי שנרתמה למאבק הזה בתוכנית הרדיו שלה, וגם בגלל שיש לי הרבה חברי פייסבוק שמדברים על המאבק או על ההתנגדות אליו. כקיבוצניקית לשעבר מקיבוץ בית השיטה אני רוצה לומר לחברי הקיבוצניקים, מניר דוד ובכלל: המאבק לשחרור האסי הוא מאבק צודק. נכון, סבא וסבתא שלכם יבשו ביצות, ניקו וטיפחו את הנחל והפכו אותו לגן פורח, אבל זה היה לפני שמונים שנה וזה לא מקנה לכם את הזכות לרשת את הנחל, שהוא עצמו וגדותיו הם משאב טבע ציבורי. יש חוק במדינה, ואי אפשר להפקיע חתיכת טבע, לשים סביבה גדר ולא לאפשר לאנשים להגיע אליה.
אני מניחה שהרבה קיבוצניקים מגיעים להפגנות בבלפור עם שלטים על צדק ואהבה ומפגינים לצידי. אז הנה ידידי הקיבוצניקים, בואו נתרגל צדק ואהבה. בואו נודה בכנות שגם אם אנחנו לא מניר דוד, לנו תמיד הייתה כניסה לאסי. היינו אומרים שבאנו למישהו מהקיבוץ, היה לנו את הצבע הנכון וחולצה גזורה, השער היה נפתח והיינו נכנסים בכיף. אתם עדיין זורקים איזה שם של מישהו שהכרתם פעם בשערים של קיבוצים שמסתתר מאחוריהם טבע יפה ונטול "עם ישראל". הטבע החבוי של כל הקיבוצים פתוח לפניכם וסגור בפני "עם ישראל". ובכן תראו מה זה, עם ישראל בא לתבוע את הטבע שלו בחזרה.
המאבק של משחררי האסי אינו אלים. מי שיצא מול המפגינים עם אלות אלה אתם, אנשי קיבוץ ניר דוד, ורואים את זה בסרטון - אז אין טעם להכחיש. ההפגנות מול שער הקיבוץ שלכם לגיטימיות ודמוקרטיות כמו ההפגנות בבלפור.
אני חושבת שהרצון שלכם להשאיר את הציבור מחוץ לגדר של הקיבוץ קשור בעצם בתפיסות גזעניות. אני זוכרת את התפיסות האלה שאיתן גדלתי. דמיינו אז חלקים מהחברה הישראלית כעדרים של בבונים רועשים, אלימים, בורים ופרועים. וכשאני אומרת "חלקים מהחברה" אני מתכוונת שככה דמיינו בעיקר את המזרחים. אני יודעת שזה כואב לשמוע אבל אני עדיין שומעת קיבוצניקים משתמשים במילה "ערסים" ברגיל, אז אין צורך ללכת סחור סחור. אני גם זוכרת שכשהייתי נערה, והייתי הולכת לפאב בקיבוץ שלי, היה שם קיבוצניק סלקטור שתפקידו היה "לא להכניס את השחורים" הכוונה הייתה למזרחים מעפולה, בית שאן והתענ"כים. אפילו לא התביישנו להגיד את זה. אם אתם לא זוכרים את הדברים האלה, כנראה הדחקתם אותם טוב טוב.
"חלק מצדק ושוויון חלוקתי זה גם לוותר על קצת מהשקט והנוף"
היום אני גרה בתל אביב ברחוב גאולה, קרוב לים. חוף גאולה פתוח לכולם, גם לכם, ואתם יכולים להגיע אליו בקלות בלי שער ובלי כלום והדרך אליו עוברת עשרה מטרים מהבית שלי. אני לא לוקחת לי את הזכות לסגור את המעבר או להחליט מי כן יעבור ומי לא. עיריית תל אביב מטפחת את החוף הזה ומשקיעה בו משאבים וכספים ואני לא טוענת שבגלל זה החוף הוא רק של תל אביבים. הטענה "אלפי אנשים יכנסו אלי הביתה ויטנפו" לא מתקבלת כי אנשים רוצים להיכנס לנחל, לא לבית ולא לגינה שלכם. אנשים לא נכנסים אלי לבניין בדרכם אל הים, לא מטנפים לי את חדר המדרגות ולא את הגינה. הם הולכים לים. ואם הם מלכלכים את החוף, אז יש מי שמנקה אותו, והמישהו הזה הוא עיריית תל אביב והיא מנקה את הלכלוך של כולם. וגם אני ועוד תושבים מרימים זבל מהחול אם החול מטונף ושמים אותו בפח. ותשמעו משהו מדהים: רוב האנשים לא באמת זורקים את הזבל שלהם במקום שהוא נקי, מסודר ומפוקח. יש מי שכן, אבל הרוב לא.
אני רוצה לבקש מאנשי ניר דוד: דמיינו עולם שבו השער של הקיבוץ שלכם פתוח בשעות היום עם שומר רגיל שבודק תיק או בגאז' או חום. יש חניון גדול מסודר, יש שבילים ושלטים שמצביע על אזורים שאפשר לשבת בהם, יש פחי אשפה והוראות שמבקשות מכולם להשאיר נקי ולשמור על השקט כדי לא להפריע את מנוחת התושבים. אם מישהו מפריע אז יש פקח שאומר לו להפסיק. כשהחניון מלא אז הוא מלא ואי אפשר להיכנס ויש פקח של רשות שמורות הטבע שמעדכן שהמקום מלא. מבטיחה לכם שאתם לא תהפכו לאטרקציה מספר אחת במדינה, האלפים לא ינהרו, אבל לשכנים שלכם לא תהיה תחושה של אי צדק מתמשך וכואב.
כקיבוצניקית לשעבר אני מבקשת מחברי הקיבוצניקים בהווה, בואו נכיר בפריווילגיות המפליגות שקיבלנו, ושנמנעו מחלקים אחרים באוכלוסיה. זה לא אומר שהיינו מפונקים, עשירים או פרזיטים. עבדנו מגיל 10 וקטפנו עגבניות בשמש והכל נכון. אבל היינו ילדים שגדלו בפרויקט לאומי שהוזרמו אליו כסף ומשאבים. הפריווילגיות שלנו כללו בין השאר גם טבע יפהפה, שדות מלוא העין, נוף ושקט. חלק מצדק ושוויון חלוקתי זה גם לוותר על קצת מהשקט והנוף בשביל אנשים שאין להם את זה.
נחל, מעיין, חוף, דיונות, הר, חורש, יער - הם של כולם.