דמיינו חברה מסחרית שבישיבת הנהלה שלה על שם למוצר חדש מישהו יאמר: "אנחנו צריכים לחשוב על שם רגיל שכבר השתמשו בו אינספור פעמים, שם שאף אחד לא ישים לב אליו במיוחד. בולטוּת היא הדבר האחרון שאנחנו מחפשים"?
ברור שהורים אינם משרד פרסום או מומחים למיתוג, ולבטח ילדים אינם מוצר. ובכל זאת, מדוע בחיפוש שם לכל דבר אחר חוץ מילדים, בני אדם מנסים להיות מקוריים, ואילו רוב ההורים בוחרים בשמות רגילים ומוכרים לילדיהם? אפילו גנרלים מנסים למצוא שמות מקוריים למלחמות או למבצעים צבאיים, כאילו חפצו לייחד את הקטל פעם אחר פעם.
בימינו יותר ויותר הורים מעזים לתת שמות מיוחדים לילדיהם. שם מיוחד הוא כבר לא עניין מיוחד כמו פעם. אבל כשנולדתי, באמצע שנות ה-70, שם מיוחד היה תופעה יוצאת דופן. הוריי החליטו לקרוא לי יָנֵץ, וכמובן השאלה הראשונה היא אם אני שונא אותם על כך עד היום ומרגיש שהם התעללו בי. השאלה השנייה היא – מה פירוש השם הזה?
התשובה לשאלה הראשונה היא לא. אני מוקיר את הוריי על שנתנו לי שם מיוחד. נכון, לכל מקום שאליו אני מגיע שואלים מה פירוש השם הזה, ומוקדנים בטלפון בדרך כלל בטוחים שהוא מסתיים בט'; ונכון שיש אנשים שחושבים שבעצם קוראים לי יאנץ על משקל יאנק, וכשהם פוגשים אותי הם מתפלאים למה אני לא מחזיק אקורדיון ומעוטר באותות גבורה ממלחמת העולם השנייה.
אבל, למעשה, איני זוכר ולו פעם אחת בחיי שהשם שלי הקשה עלי; איני זוכר שלגלגו על שמי במיוחד (לעומת תכונות אחרות שכן לעגו להן). ואם מישהו לגלג יכולתי תמיד לאיים: "תפסיק! אחרת, יהיה לך עסק עם אחי הגדול רֶצֶף!" האמת היא שתמיד צחקו בכיתה על ילד אחד שהוריו נתנו לו שם נפוץ ביותר. ההורים לא שיערו שיש מקום בעולם שבו בוריס הוא שם יוצא דופן.
מי מפחד מאינדיבידואליות?
בכל אופן, איני זוכר לילות שבהם התחפרתי במיטתי וייחלתי להיקרא נועם או שי. להיפך: שמחתי להיות תמיד הינץ היחיד בכיתה ובבית הספר; גם לא התעייפתי עד היום לחזור אלפי פעמים ולהסביר מה פירוש השם. זאת שיחת סמוֹלטוֹק עדיפה על הרבה שיחות אחרות. בשנות ה-70 המושג 'מיתוג' לא היה שגור, ובכל זאת הבחירה בשם ינץ הביאה עמה בולטות וייחוד - בתקווה שלאחר התנסות, המוצר אכן יתגלה כמעולה.
משיחות עם הורים מסתבר שמה שהלהיב את הוריי הוא בדיוק מה שמפחיד את מי שנמנעים משמות מיוחדים. רוב ההורים אינם רוצים שהילד שלהם יהיה מיוחד או שונה. הם חוששים ששם מיוחד יגרור אחריו לעג מצד ילדים אחרים. הם אינם רוצים להיות אלה שיטילו בילדם מעין מום לא הכרחי. ואז הילד גדל, ובאמת לא צוחקים על השם שלו, אבל כן צוחקים על האוזניים הגדולות שלו או על השפם שצימח בטרם עת או על כל תכונה מזדמנת אחרת.
נכון, מום הוא ייחוד לא רצוי. אבל ייחוד הוא לאו דווקא מום. הצטיינות, אינדיבידואליות, מקוריות, יופי יוצא דופן – גם הם ייחוד ושוני. למעשה, בחשש של ההורים הנמנעים משם מיוחד נחבא חשש מייחוד בכלל. קודם כל שהילד יהיה נורמאלי – זה הכי חשוב. ומנין הפחד הזה? הפחד הזה נולד בילדותם של ההורים עצמם, שלא שכחו את הפעמים שצחקו עליהם והם הרגישו שונים, בעוד שהוריהם לא נסכו בהם את הביטחון ששונות וייחוד עשויים להיות נפלאים.
איני טוען שדי רק בייחוד. מוטב ששם יהיה גם יפה ושהמשמעות שלו תהיה יפה ועמוקה. גם עדיף לתת שם מיוחד רק בביטחון מלא ולהלהיב את הילד או הילדה מכך שיש להם שם יפה במיוחד. וכמובן עדיף יותר מכל שהילדים יהיו בריאים ויחצו את הכביש בזהירות ושלא יצטרכו להשתתף באיזו מלחמה או מבצע צבאי בעל שם מיוחד כזה או אחר.
ואגב, שמי הוא פועַל בעתיד מלשון ניצן שפירושו יפרח, יזרח, ייתן ניצנים – כמו פרחים, כמו השמש.
ינץ לוי הוא סופר ותסריטאי. השבוע מתפרסם ספר הילדים פרי עטו "הרפתקאות דוד אריה בקוטב המערבי"