אפשר לומר בציניות שגיא זהר עשה אמש את המעשה המתבקש והפופוליסטי מצידו, כשהתפטר בשידור חי, הפגין נאמנות למנהליו הישירים, שבה את לב מערכת התוכנית ואת לב הקהל, אבל במקביל גם שמר לעצמו את האופציה להגיש את "היום שהיה" בגרסת ימי החול.
אפשר גם להוציא את הניבים המשוננים, לנגוס בבשרו של ראודור בנזימן, המנכ"ל והעורך הראשי של "חדשות 10", שהרי על פי השמועות – וגם הרמיזות הבוטות ברשתות החברתיות, במסדרונות ערוץ 10 ועל שולחנותיהם של כתבי הברנז'ה החרוצים – אם לא היה ממית נפשו עם הפלישתים ומתפטר בעקבות תקרית ההתרפסות בפני שלדון אדלסון, סביר להניח שהיה מוצא את עצמו נבעט מכל המדרגות. ואם מחפשים אנשים שעבדו איתה לכל אורך הדרך, אפשר גם למצוא מי שימהר ללכלך על רותי יובל, עורכת תוכנית האקטואליה והמגזין של ערוץ 10 בשישי בערב, שגם היא במתפטרים.
העם דורש צדק חברתי - פרויקט מיוחד
אבל העניין המרכזי של הסיפור הזה, לא אמור להימדד על פי הקלות שבהתפטרות או רק אם הסיבות היו נקיות, טהורות ורובין הודיות. הסיפור האמיתי מתחיל בקלישאת הצדק החברתי שמלווה אותנו כבר חודשיים בין רוטשילד לג'סי כהן, בין גברת קוטג' לאדון עגלות, בין דפני ליף לטרכטנברג.
לפוצץ את הבלון
אם נחזור שישה ימים אחורה בזמן לכיכר המדינה, נמצא את הרגע שבו זהר קיבל רוח גבית מחצי מיליון אנשים שסייעה לו לקבל החלטה אמיצה וללכת עם הלב במקום לגרש את השדים הרעים במקרה הזה או את היוצרים מהאולפן שגנבו לו זמן מסך במקרה אחר. לפני חודשיים זהר לא היה מתפטר. לפני חודשיים צדק היה שם של כוכב, העם היה מצוי רגשית במקום אחר, והסיפור הזה היה עושה כמה אלפי צפיות ביוטיוב ונותר גלמוד בין תפוז מדבר לפעוט שנושך את אחיו.
בעזרת אותה רוח שמנשבת בין צמרות האהלים ובהמשך ישיר של מאבק חברתי מרתק ומעורר השראה, זהר יצק עוד מלט למפגן המחאה בכיכר. בניגוד לבנזימן ויובל, זהר לא הסתפק בהודעה לקונית לעיתונות שמלווה בניצוצות של אבירות ומתפיידת באתרי הברנז'ה אחרי שכמה מאות יודעי דבר מתעדכנים במה שקורה מאחורי הקלעים של בית הוורד. הוא בחר לעשות את זה בפריים טיים, מול שולחן השבת, לא מטעמי מגלומניה אלא כעיתונאי שרוצה לפוצץ את הבלון של הון, שלטון ועיתון.
לעיתונאים, כמו לשאר האזרחים, ירד האסימון. גם להם מגיע. גם להם נמאס. כמו שמגיע לנו לקנות קוטג', בנזין וחיתולים, גם מגיע לנו לעשות את העבודה שלנו ביושר ולקרוא את האמת כמו שהיא, גם אם היא לפעמים סובייקטיבית, ולא את האמת כפי שהאנשים שיש להם כסף, כוח והשפעה, תופסים אותה.
הנשמה העיתונאית לא עומדת למכירה
זהר החזיר את הכבוד למושג הנשחק אתיקה עיתונאית – שעד לא מזמן עורר גאווה וגרם לאנשים לשמור על המקורות שלהם ואף להסתכן בחייהם, אבל בשנים האחרונות נחבט ונרמס – כשגרם לבעלי ההון להבין שהם לא יכולים יותר לקנות את הנשמה העיתונאית והאזרחית שלנו בעזרת פרסומת של שלושים שניות על המסך, כפולה במוסף סוף השבוע, או באנר באתר האינטרנט.
מהיום אין יותר התנצלויות סרק, מהיום אין יותר עיתונות שכפופה לשיקולים מסחריים, מהיום כשישאלו אתכם "מבולבלים?" תוכלו להגיד "לא אנחנו", כי העם הזה והגיא זהרים שלו יודעים בדיוק לאן המחאה החברתית הזו צריכה ללכת.