בין מגירת ההלבשה התחתונה למגירת הצעיפים ומגירת הגרביים, יש בארון מגירה אחת רחבה במיוחד, דחוסה עד אפס מקום, שכולה מוקדשת לגרביונים.
האוסף מכיל אינסוף גרביונים. הדינוזאורים הוותיקים במגירה הם גרביונים בדוגמת משבצות פפיטה (משבצות קטנות, לטובת מי שלא מכיר) בחום ושחור, זוג זהה רק בשחור לבן, גרביונים בדוגמת כתמי פרה (כשהייתי בת 18 ושקלתי בקושי רב 50 ק''ג, זה היה פוליטיקלי קורקט ללכת עם כזה דבר) וזוג נוסף בצבע כחול עם סימנים של מטר בצד. כולם שרדו מעברי דירות ומעברי מדינות מגיל 18 ועד היום. כל שנה מצטרפים אליהם עוד ועוד חברים, ממש כמו פייסבוק של גרביונים שמתרחב, שולח זרועות ומתפרש לכל עבר.
אבל לא סתם הם שורדים כל כך הרבה שנים. למען האמת, ברובם לא השתמשתי יותר מפעמים ספורות. וכמובן, הם מחזיקים מעמד גם בזכות טיפול עדין ומסור, שכולל בין היתר כביסה בתוך ציפית של כרית ושמירה במגירה בתוך שקית בד.
יש כמה מהם שמעולם לא נמתחו על רגליי - קניתי אותם רק כי הם מוסיפים צבע למגירה. לעיתים הם רואים את אור השמש כשאני לוקחת אותם ליום צילום.
כמו כלה בסטרפלס
איך התחיל הפטיש הזה? הזיכרון הראשון שלי מגרביונים אינו נעים במיוחד - אני בת 4 או 5, עם שמלה חגיגית וגרבון מהסוג הסינטטי ביותר. תחושת אי נוחות כללית עוטפת אותי, והגרבון מתחיל אט אט לזלוג למטה. התנועה שלי בחלל מעט מוגבלת ואיטית, ואני כל הזמן עסוקה בלנסות ולמשוך את הגרבון למעלה. כן, בדיוק באותה תנועה אובססיבית של כלות שדעתם נטרפה עליהן בהכנות לחתונה, והן החליטו שסטרפלס הכי מתאים להן, ואז יש אלף תמונות פלוס סרט וידאו שמנציחים את התנועה הרפטטיבית של משיכת הסטרפלס הסורר למעלה.
תמוה בעיניי שחוויה ראשונית כל כך לא נעימה הותירה אותי חובבת הז'אנר, אבל ככה זה. ועוד בכלל לא חלקתי איתכם את הפעם ההיא, בגיל 17 כמעט, שיצאתי למסיבה עם החבר הראשון בחצאית מיני וגרבון שחור חצי שקוף. יצאתי מהרכב ו... אסון האסונות של גורבות הגרביונים... הרכבת!
מאז ניטעה בי העדפה ברורה לגרביונים אטומים ועמידים יותר. ואם אני בכל זאת יוצאת עם גרביונים דקיקים, אני מקפידה לשים בתיק חבילה נוספת למקרה חרום בו הרכבת מפתיעה ונוחתת ברציף בפתאומיות.
זה גם מסביר את העובדה שיש במגירה המדוברת כמה חבילות סגורות. ככה לימדו אותי בצופים, ''היה נכון''.
מרתף היינות שלי
אז רגע לפני שהחורף יבליח להופעת אורח, אני ממתינה לרגע בו אבחר גרבון ללבישה, וממליצה גם לכן להצטייד בכמה כאלה - אטומים, עבים, כמובן שבצבעים הקלאסיים של שחור וחום, אבל גם איזה אחד צבעוני שיאיר את אפרוריות החורף.
ואחרי שתיקנו, גם תשתמשו בהם, טוב? שלא ייווצר מצב, כמו בחורפים קודמים, שכולן מסתובבות עם מגפיים כמעט בגובה הברך, חצאית מיני קצרצרה וביניהם שוקיים בגוון חורפי בהיר. למה לא לארוז אותן באריזה מהודרת של גרבון אטום שמאריך את הרגל?
ואני? אני אמשיך להאכיל את המגירה, כאילו מדובר באוסף אופנועים עתיקים או ביינות נבחרים הממלאים את המרתף. כל אחד והפטיש שלו!