חודש וקצת אחרי ש"מחוברות" הסתיימה, ועולם כמנהגו נוהג. אני עדיין קמה פעם בשבוע עם חצ'קון וחצי, עדיין רבה עם רגב פעם בשבועיים, עדיין מקבלת פעם בשלושה שבועות טלפון מהבנק ש"זהו, זאת הפעם האחרונה שאת יכולה להיות במינוס, את חייבת לקחת הלוואה", ובדיוק פעם בשלושה שבועות עונה להם: "אני ממש מצטערת, זאת הפעם האחרונה שזה יקרה". וכמו פעם, גם היום אני עדיין מעדיפה לצחצח לעצמי את השיניים עם מברשת לניקוי אסלה מאשר לכתוב טקסט, כמו עכשיו שנתבקשתי לפתוח את הטור שלי פה בפרידה מ"מחוברות".
אז זה הדבר הראשון שיש לי להגיד על מחוברות – התאכזבתי. הבטיחו לי. הבטיחו לי שהחיים שלי ישתנו, שאני אכנס אחת ואצא אחרת, שאני אקבל מראה על חיי ואעבור תהליכים פסיכולוגיסטיים שבסופם אני אזרוק את חבר שלי ואתחיל לצאת עם דודו בוסי, שאני אגלה שאני מאומצת, אכנס להריון, שאבא שלי יתברר כפדופיל עם עבר מפוקפק כגשש בלש, שהשמיים ייפלו, או לחילופין ייפתחו, או איך קראו לזה בפרומו של מחוברות? "חמש נשים בדרך לסערה של חייהן". הלו? כבר כמה חודשים שאני מביטה מחוץ לחלון, ולא סערה ולא סערונת. מקסימום מעונן חלקית.
כוכב בשמי הזומבה
וזה לא שלא היה אקשן – הצטלמתי לשערים, זיהו אותי ברחוב, אפילו קיבלתי הנחות על טארטים ונעליים בחינם. קיבלתי אינספור הודעות בפייסבוק, הצעות חברות, אפילו איזה חרדי חמוד שכתב ששיניתי את חייו והוא מתכוון לחזור בשאלה ולהתחיל לרקוד זומבה בהשראתי. והיה גם איזה זוג שאוהב ללבוש חיתולים. אפילו מבחינת קריירה פתאום נפתחו דלתות חדשות. רק שהניו יורק טיימס, מסתבר, לא פאן של מחוברות.
אז כן, דברים לא קרו כמו שציפיתי. שלא תחשבו שאני בחורה שטחית, זה לא (רק) ההנחות (טארטים ונעליים!), ההשקות, השערים, הקריירה וכמות החברים בפייסבוק שקסמו לי. הדבר שהכי ריגש אותי בכניסה למחוברות זה המייקאובר לנפש הזה, מה שמירי חנוך קראה בזמנו "חמש שנים של טיפול פסיכולוגי". ולא שהייתי בטוחה שהכל ילך מעולה, להפך – חודש לפני שהסדרה עלתה לאוויר שאלתי את חבר שלי "רגי, אתה חושב שיש פרלמנט לייט קצר בסרי לנקה?", בעודנו שוכבים במיטה עם גלובוס (אוקיי, זה היה גוגל, אבל למה להרוס את הרומנטיקה), מחפשים לאן כדאי לנו לעבור לפני שלא נוכל להראות את פרצופינו יותר בלבנט. אבל זה לא קרה, והמוכרת בסופר עדיין מסתכלת לי בעיניים.
בדיוק אותו סיפור היה עם האורגיה
כשאני חושבת על זה, את אותם דברים בדיוק אמרתי אחרי כל חוויה שהבטיחו לי ש"אין כמוה", שהיא "תשנה את חיי" – מאיבוד הבתולים ועד אורגיה (רק לצורך הדיון כמובן), מהג'וינט הראשון ועד השבע גרם קוק בקולומביה (רק לצורך הדיון כמובן), מהויפאסנה בהודו ועד העיירה הקסומה בדרום מערב ברזיל שבה הירח נוחת על המים בזמן שקוקוסים מנשקים את העננים המרקדים לקולן של בנות ים ג'ינג'יות (סיפור אמיתי). איפה הסערה שהבטיחו לי, איפה?
הדבר הבאמת מבאס זה שזה לא לקח ממני אחריות אפילו לרגע. אני עדיין צריכה לקום בבוקר ולגרום לחיי לקרות. בניגוד למה שהבטיחו לי, אין פתרונות פלא, ואני עדיין אצטרך לעבור תהליכים פסיכולוגיים מאתגרים בשביל שאולי, יום אחד, עוד הרבה מאוד זמן, משהו קטן מהתובנות שקיבלתי בתהליך הזה יישא פרי. הרי זה לא משנה איפה יציעו לי לכתוב, אני עדיין אצטרך לשבת מול המחשב ולהתייסר מול דף Word ריק.
יודעים מה? אולי המחוברות הזה באמת היה סוג של סערה, סערה שאומרת: שיר, קומי ותריחי את הקפה. תתבגרי. אין אמא, ואין אבא, ויש בנק, ויש חצ'קונים, ויש מלא דרכים שאת יכולה ללכת בהן, אבל זה לא משנה באיזו תבחרי, בחלק הזה של לקום, לתפוס את החיים שלך בידיים ולקחת עליהם אחריות - את לא יכולה לרמות. אולי. ואולי סערה זאת בכלל מילה של קופירייטרים.