צודק מי שאומר שאי אפשר לשלוח אנשים חזרה למדינה שבה דינם מוות. צודקת מי שאומרת שישראל לא יכולה להוות מדינת פליטים לכל אדם שחש סכנה במדינתו. צודק גם מי שאומר שזאת צביעות להילחם בעד זכותם של הפליטים למקלט כשהמקלט הזה נמצא רחוק מהבית שלו. כן, זה מצב מורכב, שלכל פתרון בו יהיה מחיר כבד, ולכן כולם צודקים.
אבל למעשה כולם טועים, כי מה שקורה בימים אלה בדרום תל אביב זה בדיוק מה שקורה רגע לפני שהכל מתפורר. כשלשלטון אין תקווה אמיתית להציע, הוא מציע את הדבר היחיד שיכול להתחרות בה – פחד. רק שלאט לאט מחסן ההפחדות מתחיל לאזול: הפחידו אותנו מהחרדים, מהפלסטינים, מהאירנים, מהשמאלנים, מהמשבר ביוון, ועכשיו הגיעו לפליטים. ומי הבא בתור? אתה? אני?
בסוף המסלול שמציעים לנו מירי רגב ובנימין נתניהו אין עתיד ורוד, יש רק מלחמות ושנאה, וכל פעם שהציבור הישראלי בוחר להמשיך לצעוד איתם בדרך הדמדומים ומגיע לעוד אין כניסה, הם מוצאים אשם אחר – כולם חוץ מהם עצמם. הסתכלתי על מירי רגב עומדת מעל הבמה ומאשימה את השמאלנים במצב, ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי: רגע, ניצחתם, אתם קואליציה של 94 ח"כים, הגדולה בתולדות המדינה, לטוב ולרע אין דבר שיכול לעצור אתכם. אז איך כמה ח"כים חסרי אונים באופוזיציה או מיעוט שפוף בתל אביב מכריע מה יקרה במדינה?
מדיניות כושלת ואכזרית
ובזמן שמלחמות אחים, מלחמות בני דודים וסתם מלחמות בני אדם מחורחרות ברחובותינו, השאלות האמיתיות מוסרות מהשולחן – שאלות על מדיניות כושלת ואכזרית שמנוהלת ביד רמה. זה נכון שהתושבים בדרום העיר סובלים מהנוכחות העולה של פליטים בשכונותיהם – אבל הם סובלים הרבה יותר מהגזירות הכלכליות שנתניהו וממשלתו הרחבה מנחיתים על הציבור. חברי הכנסת דנון ורגב מתקבלים בתשואות כשהם מפנים אצבע מאשימה לפליטים מאפריקה, בתקווה שאם הם יצעקו מספיק חזק הקהל שמולם ישכח שאת המחסור בדיור הציבורי, או את הבחירה לעלות רק השבוע את המע"מ והמיסים על הירקות והפירות, אותם הובילו המפלגות שהם מייצגים.
יסלחו לי כולם, אבל המאבק בישראל 2012 הוא לא על הסטטוס של הפליטים, אלא על סדר יום ציבורי שבו האצבעות המופנות זו כלפי זו מתאחדות ביחד לאגרוף שיש לו כתובת אחת: ממשלת ישראל. ממשלה אכזרית, פחדנית, שהבשורה היחידה שלה לציבור היא של הפחדה, בתקווה שלא נשים לב שהיא עצמה האיום הגדול ביותר להישרדות שלנו.