אתמול בבוקר פגשתי בח"כ אופיר אקוניס באולפן של "אורלי וגיא". אני הגעתי עם שיער סתור ועיניים טרוטות, אחרי לילה בלי שינה; הוא היה מצוחצח ומחויך והתחיל בשיחת הא ודא. לא יכולתי שלא לעצור אותו ולשאול: אתה מרגיש אחריות על מה שקרה אתמול? הוא עצר ואמר: "זאת לא דרך למחות". זה לא מה ששאלתי, אדם הצית את עצמו אחרי שנותר בלי בית ובלי תקווה, כשהוא מאשים את ראש המפלגה שלך, חברך לסיעה ואת המדיניות שלכם. אתה מרגיש אשמה? והוא מיד ענה: "אני חייב להודות שאני לא מעורה בפרטים".
מאז מוצאי שבת אין לי פרספקטיבה. מאותו הרגע שעמדנו בקפלן ולהבה ניצתה וחרכה את השמיים ועשן כיסה את החיוכים שעד אותו רגע התפזרו ברחוב, אני עומדת מול המציאות כמו חתול חסר בינה ואונים, מתעצבנת בכל פעם שמישהו, מכל צד, מחבר את האירוע האישי הזה של משה סילמן לחלק ממשהו גדול יותר. אני מרגישה ניצול ציני, של פוליטיקאים, עיתונאים, ואפילו חלק משותפיי למאבק, על עצם הניסיון למנף, לקדם, להשליך משהו מהרגע הזה לטובת אג'נדה רחבה, טהורה ככל שתהיה.
שאלתי את עצמי למה. הרי משה סילמן בעצמו השאיר מכתב בו הוא מפנה אצבע מאשימה לכיוון מדויק: ראש הממשלה, שר האוצר, ביטוח לאומי והמדיניות האכזרית של השלטון שהפקירה אותו ואת רבים אחרים. אבל בפנים ידעתי, עוד הרבה לפני ההצתה, עוד הרבה לפני שחוויתי עם אלפי אנשים עצרת שנה למחאה עייפה ומבולבלת, כבר שבועות אם לא חודשים אני יודעת שכמו היד הנעלמה של הקפיטליזם החזירי, גם במכתב של סלימן יש יד נעלמה, רק שזאת ממשית וחודרת ומצביעה לכיוון אחד: אלינו. לא רק ראש הממשלה, שר האוצר, החברות הממשלתיות וכל 120 חברי הכנסת צריכים לעשות חשבון נפש. גם אנחנו אשמים במה שקרה בהפגנה.
הניתוח הצליח, החולה עם 92% כוויות
כי בעוד ייבוש תקציבי הדיור הציבורי והרווחה, הביורוקרטיה חסרת האמפתיה של המוסדות ויוקר המחיה הם תולדה של מדיניות הממשלה, דבר אחד היה באחריותנו: התקווה. לפני שנה יצאנו לרחוב והבטחנו תקווה. שרנו "כולנו ביחד, בלי ייאוש ופחד", הבטחנו פוליטיקה חדשה, תמימות ומאבק למען ישראל טובה יותר. רק שכמו עוגת גבינה טרייה ומפוארת שהונחה על אדן החלון, נרקבנו גם אנחנו, מהר יותר ממה שחושבים. התחלנו לריב על מי ידבר במסיבות עיתונאים ומי יתן ציטוט לדוד ויצטום, התגוששנו בעקשנות של מי האיוונט בפייסבוק יותר מדויק ומי קיבל יותר לייקים, התחלנו להילחם אחד בשני במקום במדיניות. אולי בצדק, הרי היו לנו סיבות מצוינות שהיו מתקבלות בכל בית משפט, רק שהניתוח הצליח והחולה מת, או שוכב עכשיו עם 92% כוויות בלי מיטה במערכת בריאות מנוונת.
20 דקות לפני ההצתה, בדיוק באותו המקום, מישהי עלתה לדבר על אחת מבמות ההייד פארק שהוצבו למען הציבור. פתאום ניגשה בחורה אחרת והתעקשה ש"היא לא תעלה לדבר! אתם יודעים מה היא אמרה לי אתמול החצופה הזאת? אני אפוצץ את ההפגנה והיא לא תעלה לדבר", בלי לדעת שמשה סילמן עמד כמה מטרים ממנה ואולי, רק אולי, עוד הטיל ספק בבקבוק הבנזין שבידו. בזמן ששחזרנו את השיטה שיצאנו נגדה, שכחנו את כל המשה סילמנים שהבטחנו להם תקווה, וזכרנו רק את עצמנו.
סליחה משה סילמן, סליחה ששכחנו אותך, סליחה שחשבנו שהסיסמאות מספיקות בשביל שיהיה לך בית. אנחנו חייבים לך ולעצמנו הרבה יותר מזה. ואת החוב של אקוניס, ביבי, שטייניץ ושאר חבריהם אנחנו עוד נגבה, אל תאבד תקווה.