בשעה שאני כותב את המילים הללו אינני יודע כמה ספינות, אם בכלל, עתידות לצאת במשט לכיוון עזה. מסכות אדירות של אינפורמציה ודיסאינפורמציה נשפכות עלינו בנוגע למשט 2, וכבר בלתי אפשרי לדעת מה חלקה היחסי של האמת בפרסומים. מה שכן, אהבתי את הפעיל המקועקע והסטלן מארה"ב שבתשובה לשאלת כתבנו לגבי קיומה על הסיפון של חומצה ("אסיד") שמטרתה לפגוע בחיילי צה"ל, השיב שאולי כדאי שהחיילים ייקחו קצת אסיד מרצונם החופשי.
אבל האם ישראל חיבלה בספינות? לא כזה מופרך, אבל רחוק מלהיות ודאי. והאם משרד החוץ הישראלי נוחל לפתע הצלחות משמעותיות באמת ומצליח לבלום את קיומו של המשט כולו בעזרתם של ממשלות יוון ואפילו טורקיה? נשמע מופרך לחלוטין, אבל מה אנחנו יודעים?
נכון לכתיבת שורות אלה, סקירה בלתי מחייבת ורנדומלית שאני עורך בין אתרי החדשות השונים, מעלה כי א. המשט השני לא ייצא בזמן המתוכנן. ב. ספינות משבדיה, אירלנד וארצות הברית כבר התייאשו מכל העניין. וג. ספינה קנדית בודדה אחת עדיין מתעקשת לצאת לדרך למרות השינוי באקלים המדיני כלפי כלי השיט שיעדם חופי עזה. אבל תכלס? אפילו למידע הזה לא כדאי ממש להאמין. בקיצור, בלאגן. לא ברור מי דובר אמת. די כרגיל באזורנו, לא?
מה שכן, על שתי נקודות הקשורות במשט רצוי בכל זאת להתעכב. הנקודה הראשונה נוגעת לזליגה החוצה של ישראלים מוכשרים ודינאמיים מהנרטיב הישראלי הסטנדרטי. קיומם של יהודים רבים מחו"ל בקרב חוגים שמכונים אצלנו (בצדק או בטעות) "אנטי ישראליים", איננו דבר חדש. גם בקרב האקדמיה אנחנו כבר די מצפים למצוא פרופסורים שיביעו עמדות שהפוכות בתכלית למה שמתפרסם במאמרי המערכת של העיתונים. אבל אני לא מדבר על אקדמאים או על חנין זועבים למיניהם אלא על הרגשה פנימית שיש לי שבעת האחרונה צצה פה תופעה חדשה. כי כשראיתי את איתמר שפירא מתראיין באנגלית הסופר ישראלית שלו לאחד מכלי התקשורת הזרים, הבנתי שישראל הרשמית תהיה חייבת במוקדם או במאוחר (ותכלס, זה בטח יקרה במאוחר) להתייחס לבניה ובנותיה ה"סוררים" והאכפתיים, שמציגים לעולם ישראלי אחר, כאל יותר מסתם עשבים שוטים.
נקודה שנייה שצפה בזכות המשט נוגעת לאנרגיה שישראל משקיעה בעצירתו. מהי החשיבות האמיתית של עצירת המשט הזה בשעה שממילא אין מצור? האם, לצורך הדיון, "שווה" לסכן חיילים? האם "שווה", בשביל לעצור את המשט, לסכן את חייהם של פעילי שלום ממדינות ידידותיות בשעה שסחורות רבות (וכנראה שגם דברים אחרים) נכנסים לעזה חופשי חופשי בדרך רפיח? האם "שווה" לשפוך דם בשביל עימות שהוא בעיקרו, במצב הנוכחי, קרב של אגו ותו לא? לדעתי התשובות לשאלות הללו שליליות, אבל הייתי הרבה יותר רגוע אם הייתי משוכנע שמישהו שקל אותן בכלל.
שמות אוויר
כמה שקצתי בישראל כץ הזה! הוא שוב רוצה לשנות את שלטי הדרכים, כך שגם בערבית יופיעו השמות העבריים בתעתיק עברי - במקום "אל קודס" יהיה כתוב גם בערבית "ירושלים". מה דחוף לו לנער את הספינה? כמה ברדק הוא מוכן לעשות בשביל כותרת! האם לא ברור לו שהחלפת השמות על גבי שלטי הדרכים לא יכולה להועיל לאף אחד בכלום? אם לא נלמד להעריך את החשיבות שנותנים כל הסקטורים שחיים פה לחלק הקטן הזה של העולם לא נתקדם בכלום.
אני בטוח שבמהלך ההיסטוריה היהודית בתפוצות קמו מנהיגים ומשטרים שאילצו את נתיניהם (כולל אלה היהודים) לקרוא למקומות ספציפיים בשמות מסוימים, אבל האם זה שינה משהו? ברור שלא. ירושלים תמיד הייתה ותמיד תהיה "ירושלים" בשביל היהודים ברחבי העולם, בדיוק כשם ש"אלקודס" תמיד תהיה "אלקודס" בשביל כל המוסלמים שאכפת להם מדברים כאלה. החלפת האיות הפונטי על שלטי מעצ לא צריכה ולא יכולה לשנות את זה. ומי שלא מאמין שישאל את תושבי סנקט פטרבורג. סליחה, לנינגרד. סליחה, סנקט פטרבורג.
חיים שכאלה
בתי הקטנה, שנה וחצי גילה, חולה על דוד חיים. בזכותה מפזמת משפחתנו כולה שירים כמו "זה פשוט אוצר", "הכביש מסוכן מאוד", "פיקניק", "בואו ונכין סלט פירות" וכמובן את הלהיט הכביר "דוד חיים". ברגעים הספורים שבהם הטלוויזיה כבויה בביתנו משהו כאילו לא מסתדר לקטנטונת. כשהיא מזהה את העיוות היא מייד ניגשת אל אשתי או אליי ואומרת "ד'חיי?" (שזה "דוד חיים" בשפתם של בני שנה וחצי). תמיד מחברת את שתי המילים ותמיד עם סימן השאלה הזה בסוף.
אבל העניין לא מסתיים כאן, כי כל מילה שנשמעת כמו "חיים" תמיד תדליק אצלה את הרצון ל"ד'חיי?". שותים בירה ואומרים לחיים, "ד'חיי?". מתקיים דיון מול המראה בנושא של ירכיים, "ד'חיי?". עושים מנגל ולא מוצאים את המלקחיים, "ד'חיי?". גם אנחנו, כשאנחנו חפצים להסב לה אושר (כלומר תמיד) אנחנו שואלים אותה "רוצה ד'חיי?" ולשמחתה ולהכרת התודה שלה נדמה שאין גבול.
יום אחד, בשבוע שעבר, היה חם. היה יום מסריח כזה שכלום לא הלך ושלא הספקתי חצי ממה שרציתי ושבסוף עוד אכלתי אותה בפקקים. נכנסתי הביתה עצבני תחת וצעקתי בעצבים ש"כוס אמכ! נשבר לי כבר לגמרי מהחיים האלה!" לפתע הרגשתי בחיוך קטן בגובה ברך תוקף אותי משמאל, "ד'חיי?" שאלה אותי הפצפונת, ולפתע הכל נהיה קטן.