יש מתח. ודאי שיש מתח. ויש גם לחץ. כמובן שיש לחץ. וישנו גם מתח סביב העובדה שזה מאוד מלחיץ לחשוב שכולם מזהים את הלחץ והמתח שאני שרוי בו. בקיצור, ממצבי הלחוץ אני יכול בלי לחץ להבחין בין שני סוגי לחץ שונים שמטיילים בתוכי כרגע. יש את הלחץ סביב המאורע עצמו, שצפוי להתחיל בעוד כמה שעות, ויש את הלחץ סביב העובדה שאני בלחץ ואני יודע ששום דבר טוב לא יוצא מכל הלחץ הזה, וגם לא מהמתח הזה יימח שמו.
אז מה אני עושה עם האינפורמציה הזו? כמו תמיד. מנסה להירגע כמובן. גולש קצת באינטרנט בטלפון. קורא מיילים מהזן המעצבן פחות. מנסה שלא ידלפו לי העצבים מהאוזניים. הערב אנחנו במשכן לאומנויות הבמה ויש פה אחלה בק סטייג' אז אני מסתכל בראי בחדר האמנים כדי לראות אם אני נראה לחוץ. אני מוודא שאין אף אחד בסביבה ומחייך את החיוך הכי לבבי שיש לי אל מול הראי. "כן", אני חושב לעצמי, "אתה נראה לחוץ אחושרמוטה". זה מה יש. אלף פעמים עשיתי את זה וזה עדיין סרט. באסה.
כל פעם גם יש מין תירוץ פנימי למה הפעם זה הכי מלחיץ שזה היה. הפעם אנחנו מופיעים עם תזמורת המהפכה ועם זמרת האופרה אפרת אשכנזי, בגללם (או בזכותם) אנחנו במשכן לאומנויות הבמה בפעם הראשונה בקריירתנו. מלחיץ. כלומר, גם זה מלחיץ. בכל מקרה, אני יודע שזה נשמע כמו תירוץ, אולי כי זה באמת תירוץ, אבל התירוץ שלי ללמה הפעם היא הפעם הכי מלחיצה שהייתה הוא שהפעם צריכים לשחרר את השירים. לשחרר את השירים ולתת אותם למנצח (רועי אופנהיים, אגב, אחלה גבר בסך הכל) ואני ממש לא רגיל לשחרר את השירים למנצח. אני, וכולנו בעצם, די רגילים שהסיפור הזה של האחריות על השירים הוא עלינו. למה מה קרה שניתן לו להגיד לנו מתי להיכנס ומתי לצאת ואיך לנגן ואיך לשיר?
אבל לא בקטע של אגו, את זה דווקא שחררנו. בכנות. אם לא היינו משחררים את זה לא היינו מגיעים עד לפה. להקות שלא שחררו לא הגיעו. אז את זה שחררנו וזה ממש לא בקטע של אגו. זה בקטע של, איך ניחשתם, בקטע של לחץ. כשאנחנו עושים את זה אנחנו יודעים מה אנחנו עושים. גם אם אנחנו טועים אז אנחנו ישר יודעים מה הטעות שעשינו. אבל כשהמנצח עושה את זה בשבילנו, זה לא רגיל. זה שונה. ולמרות שכבר עשינו מלא חזרות זה עדיין מלחיץ. והפעם זה הכי מלחיץ מכל הפעמים שהיו. כי הפעם יש מנצח. ותזמורת. וזמרת. וקהל של אופרה. כוס אמו איזה לחץ.
מה, יש עבודה שהיא לא מלחיצה?
עוד דבר שאני שונא זה להתבכיין על זה שהעבודה שלי מלחיצה. כי מה, יש עבודה שהיא לא מלחיצה? עם כל הכבוד לי ולשכמותי לדעתי אין חיה כזאת. הנה האורגינל: יש שני סוגים של אנשים בעולם- כאלה שאכפת להם מהעבודה שלהם וכאלה שלא אכפת להם מהעבודה שלהם. ואנשים כמוני, שהם אנשים שהם במובהק מהסוג השני, יילחצו מעת לעת מהעבודה שלהם. כי אכפת להם ממנה. וזה באמת באמת לא משנה מהי העבודה שממנה אכפת להם כל כך. ככה אני חושב. אז העובדה שאני בכזה מתח, והעובדה שאני נלחץ כל כך, והעובדה שאני מתבכיין על זה, כל העובדות הללו מעצבנות אותי. מעצבנות ומלחיצות.
אני בטוח שיש לכל הסיפור הזה גם נזק בריאותי ונפשי מצטבר. לא יתכן שכל הסיפור הזה לא משאיר משקע. אין מצב בעולם. העצבים נמתחים ומשתחררים בכל פעם מחדש והלב כבר לא יודע באיזו צורה הוא אמור להיות. מה נכון בשבילו ומה נכון בשביל שאר הגוף ובשביל המוח והנשמה.
כי עוד דבר שאני יודע בוודאות הוא שבעוד שעתיים וקצת, כלומר איך שנסיים את הקטע האחרון (מתחילים בעוד קצת פחות מחצי שעה), אני הולך להרגיש בדיוק הפוך ממה שאני מרגיש עכשיו. לא תהיה לי דאגה בעולם. ארחף על החיים בפנאן מטורף שאין שני לו. כל הסבבה שבעולם תשוט לי בורידים ותזרים לכל איבריי תחושות רוגע וסיפוק נהדרות ומתוקות. מתוקות כמו אשתי (שהתקשרה אליי הרגע). מתוקות כמו ילדיי. מתוקות כל כך שאני חוזר שוב ושוב למצבים המלחיצים האלה שאני חולק עמכם עכשיו.
יאללה. אני צריך להתלבש. שיהיה בהצלחה.