כשהייתי ילד וגרתי בגבעה הצרפתית בירושלים, היה הסופרמרקט השכונתי שייך לרשת "סופרמרקט". לעיתים די מזומנות הייתי הולך לסופרמרקט לערוך קניות ושם הייתי רואה, למשל, קרפיונים ששוחים באמבטיות נירוסטה ומחכים באופן לא מודע לרגע שבו אחראי מחלקת הדגים ישלוף אותם מהמים ויחבוט בהם עם אלת עץ שיוחדה לצורך זה בדיוק.
לפעמים, אחת לחודש נניח, מסיבות של היצע ובעיקר מסיבות של מחיר, יצא לי להרחיק עד לסופר שבשכונת רמות אשכול הסמוכה, שם היה סופרמרקט קצת דומה וקצת לא דומה ששייך היה לחברת "סופרסל". אני זוכר שהיה לסופר של רמת אשכול יתרון משמעותי על פני הסופר בגבעה בכל הנוגע לזיתים. אבל לא משנה. בשלב מסוים, לא זוכר באיזו שנה, הכריזה חברת סופרסל על תחרות פתוחה לציבור הרחב שתכליתה מציאת שם עברי לרשת, וכך נולד השופרא סל, שהפך ברבות הימים לשופרסל שנמצא איתנו עד היום. אגב, גם סופרמרקט החליט בשלב מסוים להתעברת, לפחות חלקית, והפך למיסטר זול.
אבל הטור הזה לא נכתב כדי לחלוק עמכם זיכרונות ילדות של קפיטליזם ישראלי צעיר ותמים של טרום עידן רמי לוי, הוא נכתב כדי לעזור לחשוף את ערוות התאגידים הישראליים דהיום. אלה שדורכים על היחיד בכל כובד משקלם, שמבהירים לנו שהם אינם רואים אותנו ואת צרכינו ממטר ומתחמקים, כשיטה, אפילו ממחויבותיהם הבסיסיות ביותר.
ומעשה שהיה היה כך: לקראת סוף השנה האזרחית, ב-23.12 ליתר דיוק, רכשה אשתי באגט באחד מסניפי השופרסל הירושלמיים. הילדים אכלו איזה חצי באגט באוטו, והחצי השני נחת על שולחן המטבח והמתין לי שאחסל אותו. אבל אחרי שני ביסים צץ לו, היישר מלב הבאגט, שבב מתכת מעוקל ומחודד. משהו דומה מאוד לתחמושת של רוגטקה, שכשהייתי ילד היינו קוראים לה (לתחמושת הכוונה) "שפיגלים". אשתי הזדעזעה, ובצדק, מהממצא התוך בצקי המסוכן, וביקשה ממני להשאיר לה את הבאגט כמו שהוא כדי שהיא תתקשר למוקד הלקוחות.
האמת היא שאני מרגיש טיפה מוזר לספר את הסיפור הזה, שהוא גם קצת חושפני וגם קצת כלבוטקי מדי בשבילי, אבל אני עוד יותר מרגיש שאני חייב להיות השופר המתריע מפני השופרסל. מה שכן, אולי אאמץ עגה יותר גדעון רייכרית. ובכן, אצה רצה לה גברת ס' אל עבר השח רחוק בחפשה אחר מוקד שירות הלקוחות של שופרסל, שכזכור הייתה הרשת שרקחה את הבאגט המסוכן והפגום. למרבה הצער, ביום ראשון ה-25.12, שהיה המועד שבו התפנתה מרת ס' לבצע את השיחה, היה המוקד סגור, והגברת השאירה את פרטיה, בדיוק כפי שביקש ממנה התקליט של חברת שופרסל לעשות. חלף שבוע, ובאין משיב התקשרה גברת ס' למוקד בשנית. גם הפעם היה המוקד סגור, וגם הפעם הושארו הפרטים שאמורים היו לסייע לאנשי התאגיד לאתר את האזרח הקטן בעל הטענה המוצדקת.
ב-2.1, לאחר שכבר הושארו שתי הודעות שלא נענו, הצליחה גברת ס' להשיג קול אנושי, ממש אנושי, במוקד שירות הלקוחות. היא סיפרה את סיפורה המלא, ולאחר שענתה על תחקיר בטחוני מתיש ("באיזה סניף נקנה הבאגט? באיזו שעה? את בטוחה שקנית אצלנו?") נתבקשה לסור לסניף הקרוב לביתה על מנת למסור את הראיה גופא. "מה?" השתוממה גברת ס', "אני צריכה לבוא אליכם?". לאחר דין ודברים נוסף הסכימו בשופרסל לעשות את הדבר ההגיוני ולשלוח אדם מטעמם שיאסוף את הבאגט היבש, שהמתין בשקית שלו כבר מאז 23.12.
שעתיים חלפו והגיע השליח. שבוע נוסף חלף אף הוא ומהשופרסל טרם נשמע ציוץ. בצר לה התקשרה ברביעית האדונית ס' אל המוקד על מנת לברר האם חלו תמורות כלשהן בנושא הבאגט הלקוי, אולם התאכזבה לשמוע כי "הנושא עדיין בבדיקה". "האמת?" אמרה גברת ס' למוקדנית בצד השני של הקו בלהט, "כל הסיפור הזה הוא בושה וחרפה. חתיכת המתכת בתוך הבאגט שמכרתם לי (אשתי לא שמעה על 'שפיגלים') יכולה הייתה בקלות לפצוע את גרונות ילדיי, ואני מתחננת ליחס מכם כבר שבועיים וחצי. שיניתי את דעתי. אין צורך שתחזרו אליי בכלל!" אמרה וטרקה. באותו הערב הושבעתי שלא לבצע רכישות ברשת שופרסל כל עוד נשמה באפי.
אבל רגע! תפנית בעלילה! כי השבוע, ב-16.1, הגיעה מעטפה לביתה של גברת ס'. השולח: שופרסל. בתוך המעטפה היה מכתב שנפתח במילים "אנו מתנצלים על תחושותייך" והסתיים בהבטחה לזיכוי על סך 100 שקלים. בקיצור, תשכחו מכל מה שאמרתי. כי אז מה אם המוצר פגום ואפילו מסוכן? אז מה עם הטיפול בתלונה היה ארוך ומזלזל? אז מה אם אין התנצלות על הפאק בייצור? העיקר ששלחו זיכוי. אין ספק - שופרסל זה אחלה. לפחות כמו מיסטר זול.
ומילה להאקרים הסעודים
הלוואי שכל הנופלים העתידיים במלחמות הערבים והיהודים יהיו אתרי אינטרנט, ומי ייתן וכל הטרור והלוחמה העתידית בכלל יהיו רק מהזן הקיברנטי.