בואו נשים את הקלפים על השולחן - אני נגד תקיפה באירן. לדעתי זה יהיה טמטום מאין כמוהו. אני לא נגד לעולמים, ולא נגד בכל מצב. אני לא נגד מפאת עיקרון בודהיסטי רודף שלום או משהו כזה (למרות שגם...), ובכל זאת אני מתנגד נחרצות לתקיפה ישראלית באירן עכשיו או מתישהו בעתיד הקרוב. אני חי את המציאות הישראלית כבר עשרות שנים, ואני מחזיק מעצמי מנוסה בבחינה מדוקדקת של היומיום המזרח תיכוני, אבל כשאני פותח את עיניי הלאות ושבעות התלאות, על מנת להביט במבט מתורגל היטב על מה שכולנו מכנים "המצב", ברור לי שיהא זה דבר מטופש ביותר מצד ישראל לתקוף את אירן. אז למה אני מרגיש שאני בכזה מיעוט?
ממה שאני רואה, בנקודת הזמן הזו, אירן היא זו שנמצאת במצוקה, והאיומים עליה גדולים בהרבה מאשר האיומים על ישראל. אינני בטוח אם ישראל אכן הייתה עד לא מזמן האומה היחידה בעולם שהבינה כי אירן חותרת לנשק גרעיני, אבל אני משוכנע שכעת, גם מדינות רבות אחרות מבינות זאת. והן פועלות. מנקודת המבט האירנית, החבל מתהדק. חוסמים להם פה ועוצרים להם שם, מאיימים עליהם פה ומקצצים להם שם, ולעם האירני נראה כאילו העולם כולו תומך בכל צעד מנע המוטל על המשטר ועל החברה האירנית כולה.
בנוסף, כדאי לכולנו לזכור שלמשטרו של אחמדינג'אד אויבים רבים מבית. חודשים ארוכים בטרם החלו אירועי "האביב הערבי" ששינו את מפת המזרח התיכון לנצח, כמעט והצליחה האופוזיציה הפנים אירנית להפיל את השלטון. אני מזכיר לכולנו את התמונות ממונדיאל 2010 בהן לפחות חצי משחקני הנבחרת האירנית ענדו סרטים ירוקים על השרוול לאות הזדהות עם המהפכנים ומתנגדי השלטון בבית. אז נכון, המהפכה באירן נכשלה, וברור שבתוככי אירן של פוסט קיץ 2010 פוקחים שבע עיניים על כל התרחשות סמי חתרנית שמעזה להרים את הראש ברחובות הערים הגדולות, אבל בכל זאת, מחאה בסדר גודל עצום כזה לא נעלמת. להפך, היא רק מחכה להזדמנות.
ואם באביב הערבי עסקינן, אז די ברור לכל מי שמסתכל על המצב בכנות, שבדיוק כמו שארדואן הרוויח נקודות בקרב על ההשפעה במזרח התיכון עקב הזעזועים בעולם הערבי, כך איבד אותן אחמדינג'אד. בני הברית הוותיקים שלו ברחבי העולם הערבי חוטפים על ימין ועל שמאל, והוא נותר כמעט מבודד. התקשורת הישראלית מדגישה את ניצחונותיהן של המפלגות המוסלמיות בבחירות של תוניס ומצרים ומרמזת על כינונו של "ציר רשע" חדיש, אבל בניגוד למה שרומזים לנו, "מוסלמי ודתי" במזרח התיכון אין פירושו "פרו אירני".
חוץ מזה, אנחנו רגילים שהכי שונאים אותנו, אבל האמת היא שלאירנים יש אויבים רבים. נכון, הם לא במיוחד מסמפטים את ישותנו הציונית, אבל משטרו של אחמדינג'אד גם לא מאוד מחבב סעודים, עיראקים, כורדים, אמריקנים, אירופאים, ואת כל מי שאיננו שיעי ודתי באופן כללי.
הבריון השכונתי
אז מדוע חשה ישראל כי היא צריכה לשעוט קדימה במאמצי התקיפה שלה? מדוע צריכה מדינתנו להוות את חוד החנית? מדוע הנימה הבוקעת מהכנסת היא של "במוקדם או במאוחר, אם ירצה בכך העולם ואם לאו, אנחנו נתקוף"!? האם הסיבות הן באמת ביטחוניות גרידא?
צר לי, אבל מסופקני. אני חושב שהם אוהבים אותנו מפוחדים. הם אוהבים אותנו פוחדים מאירנים, ממלחמות האקרים בינלאומיות, משפעות של חזירים ועופות, ממחסור במי שתייה, ומעוד צרור עניינים שהם כאילו בוערים תחת רגלינו. הם אוהבים אותנו חיים בתחושה של הסוף קרב. הם אוהבים אותנו פוחדים הרבה יותר ממה שאנחנו צריכים לפחד באמת.
אבל זו רק מחצית מהתמונה, כי בתמונה המלאה גם חשוב להם להצטייר כמי שמתמודדים עם האיומים הנוראיים בצורה הכי נחושה. זה קונה להם זמן. זה ממלא אותם חמצן. ואם אחת לדור צץ איום שאפשר באמת לטפל בו בצורה שנראית רצינית ומקיפה, הם לא יחמיצו את ההזדמנות. אז מה אם מבחינה אסטרטגית זו טעות, כי אין דבר שישראל צריכה עכשיו פחות מחידוד הרפתקני ויקר בטירוף של תדמית הבריון השכונתי, אז מה אם במבט מפוכח נראה כי הנושא האירני נמצא בטיפול לא רע גם בלי שראש המוסד ייסע כל יומיים לוושינגטון, אז מה אם עדיף בהרבה שהמאמצים יופנו לאלף חרבות אחרות שמונחות לנו על הצוואר, זה לא משנה בכלל. העובדה היא שיש פה הזדמנות לעשות מעשה, ומבחינת הממשלה הזו - יפה שעה אחת קודם.