לא מזמן קניתי את דיסק האוסף של הרב שלמה קרליבך ואני מתפנן עליו באוטו מפעם לפעם. כמה כיף לי לשמוע את המוזיקה הזו! חלק מהשירים מוכרים לי היטב ואני שר אותם ואיתם בקולי קולות בדרכים הפתוחות ובפקקים המתישים. חלק אחר פחות מוכר לי, ובכל זאת מעיר בי נשכחות.
הרבה סתירות היו באישיותו של הרב קרליבך. מגה סטאר דתי, מייסד ז'אנר מוסיקלי ואמוני שלם, שהקליט עשרות תקליטים, שתרם את כל מה שהיה לו לצדקה ומת בחוסר כל. כשהייתי נער, והייתי "יורד לעיר" כדי לטפס במעלה המדרחוב - ואחר כך לרדת אותו - וכדי לחפש מה לעשות עם עצמי, הייתי רואה את הרב קרליבך לפעמים. יושב עם הגיטרה שלו, מנגן ושר. הוא היה יושב על הרצפה, או על שרפרף, או על ספסל, או על שולי עציץ עירוני בנוי אבן, מנגן ושר בלי הגברה ובלי שום דבר. רק הוא, הגיטרה, וההתכווננות המיוחדת הזו שהייתה לו. שר לחנים משלו לטקסטים שחלקם הם הכי עתיקים שיש.
אין ספק שהיה משהו חודר ומשמעותי ברגעים האלה, שהרי העובדה היא שאני זוכר אותם עד היום. אולם עתה, משרכשתי את הדיסק, אני מבין שהדבר שראיתי אז, בשלהי שנות השמונים, היה (מבחינה אמנותית) גרסה דהויה מעט של הדבר האמיתי. שכן מההקלטות שבדיסק עולה כי לרב קרליבך, שהתחיל להקליט שירים כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת, היה קול עוצמתי בהרבה ממה שיכול הייתי לקלוט במדרחוב. במדרחוב בהקה בעיקר הנשמה הגדולה שבערה בו. האיכות של ההופעות במדרחוב הייתה קשורה יותר להרגשה ולוייבז, ופחות לביצוע נטו, אם אפשר להתבטא כך.
על כל פנים, בדרך כלל לא נשארתי לעמוד במקומי בקרב הקהל שהסתדר במעגל סביב הרב למשך יותר מחצי שיר נגיד, אבל בדרך כלל גם הייתי חלק מחבורה גדולה שלא הבינה למה בכלל אנחנו עוצרים במעגל הזה מלכתחילה.
גם לניו יורקרים קצת ירד ממנו
עכשיו אני מבוגר, ומספיקה לי הצצה בויקיפדיה כדי להבין (או להיזכר, אני לא סגור על זה) שהיו (ככל הנראה) באישיותו של הרב קרליבך גם צדדים לא כל כך חיוביים. מגוון הפרסומים שצצו לאחר מותו בכל מיני פורומים שונים מרמזים במידה רבה של ודאות שהאיש הזה, בעל הנשמה הענקית הזו, היה כנראה גם אדם בעייתי מאוד מבחינה מוסרית. "נטען כי הטריד מינית וביצע מעשים מגונים בילדות ובנשים מאז שנות השישים ואילך" כתוב. בויקיפדיה טוענים גם כי בניו יורק רצו לקרוא על שמו רחוב אבל ירדו מזה. סוג של דרשני נראה לי.
ובהנחה כי אין עשן בלי אש, אזי חובה לתהות כיצד זה דרים כל הטוב הזה וכל הרשע הזה אלה לצד אלה בכפיפה אחת? תהיה זו טעות חמורה, כמובן, להתכחש לרוע. כל כך הרבה קורבנות. כל כך הרבה צער. אבל יהיה זה שקר גס לא פחות להתכחש לכל הטוב שקרן מהרב קרליבך. כל הווייתו הציבורית של הרב קרליבך תכליתה היה לקרב. מעשיו לעומת זאת, מעידים כי הווייתו האישית תרמה כדי להרחיק. וכך, מסתבר, היה נע הרב קרליבך בין הלקרב והלהרחיק. לקרב ולהרחיק. ויש להניח שאדם שהצטיין כל כך במלאכת הקירוב, היה ככל הנראה לא פחות טוב (כלומר מאוד מאוד רע) במה שנוגע להרחקה.
מאין יבוא עזרי?
ועולה בדעתי שהשילוב המסובך הזה של נשמה גדולה ועוצמתית הנושאת על גבה גיבנת של בעייתיות מוסרית כבירה איננו זר לי. אני מכיר אותו היטב. כולנו מכירים אותו, ודי לחכימא. ואולי במקום להתמקם בצד אחד של הסקאלה ולהישבע ללא הפסקה בשם האור או לבקר בכל עת את קיומו של החושך ראוי להבין שבחיינו המשותפים יש מזה ויש גם מזה. אולי הגיעה השעה להפנים שההכרה בכל הטוב שסביבנו איננה פותרת אותנו ממלחמת חורמה בנגעים, ושהמאבק הנעלה למען המוסריות במקומותינו אסור לו להסתיר את כל מה שטוב פה.
פקק אדיר ברחוב אגריפס. חומת אוטובוסים מזהמת, מסוכנת, מטופשת ומייאשת. ראש העיר הבטיח לי שעד אוגוסט זה ייפתר. עכשיו ספטמבר וזה לא נפתר. "אשא עיניי אל ההרים, מאין יבוא עזרי" אני שר ושואל בקולי קולות. "אבא, מה זה הדיסק הזה? מי זה הזמר הזה?" שואל אותי בני הבכור מהמושב האחורי, ופתאום אני מבין שאת כל העניין הסבוך הזה של הטוב והרע שאנו טובלים בו, אין לי ברירה אלא להעביר לדור הבא.
שנה טובה.