אל תשנאו אותי אבל טסתי ביזנס. טסתי ביזנס והיה לי מה זה כיף. טיסה לז'נבה עם עצירה והחלפת מטוס בציריך. או לא ציריך בעצם, אלא "זווווריק" כמו שהקפטן של המטוס אומר במיקרופון. "בלה בלה בלה בלה תל אפיפ בלה בלה זווווריק בלה בלה בלה" היה הציטוט המדויק כמדומני. כמה ימים לפני הטיסה, כשסיפרתי לחבר שהגורמים שהזמינו אותי להיפגש עימם מטיסים אותי במחלקת ביזנס, הוא יעץ לי שלא להתרגש מהשדרוג בסטטוס הצפוי לעכוז שלי. "הרי ככה אתה רגיל!" הטעים בקריצה.
אבל בכל זאת התרגשתי. ואיך לא? רק הכפתורים שליד המושב לבדם כבר העבירו בי רעד. כפתור אחד בוחר את מידת הרכות של הכרית שנושאת את אחוריך המכובדים והמורמים מעם. כפתור אחר אחראי לגובהו המדויק של מסעד הרגל. כפתור אחר מסוגל, בקלות רבה אגב, להעביר את המושב כולו למצב שנקרא "מצב מנוחה", ואפילו למצב של "שינה", שהוא מצב שבו הכיסא הופך למיטה אופקית לתפארת. חוץ מזה, בתאון קטנצ'יק ממתינה ערכה כזו עם משחת שיניים ומסכה לעיניים ועוד כל מיני. שני אורות שונים עומדים לרשות הנוסע החפץ בקריאה, ועוד אור אחד, אור שנקרא "אור אוירה", מאיר לחפצים בכך מהמקום שבו מניחים את הרגליים.
לנוסעי מחלקת העסקים מוצע גם עולם טכנולוגי עשיר שאותו לא בחנתי בכלל עקב היותי אנלוגי מטבעי (שלא לומר מכאני) וגם בגלל שהייתי עייף. בכל זאת - יצאתי מהבית בשתיים וחצי בלילה. אז כיווננתי לי את המושב בדיוק כמו שנדמה לי שנוח לי וניסיתי להירדם. ובדמדומי ההכרה שלי, ברגעים הקטנים שבין "ער" ו"(מקווה שלא) נוחר", שבו ועלו לי המילים "ככה אתה רגיל". "... ככה... אתה... רגיל... אז זהו שלא ממש". מכירים את זה שהרהורי טרום חרופ משתלטים על המרווח שבין הרקות?
"לא ממש... אבל וואללה, יכול להיות שעוד כמה פעמים כאלה ובאמת אצליח להתרגל לזה. זה כן. אבל אז - כמו שקורה עם כל דבר חדש - זה סתם יהפוך שיגרתי, ואני בכלל לא אתלהב מזה כבר, ובחיים המטרה היא להרגיש, להרגיש כמה שיותר, אז עדיף שלא אתרגל. כן, אפילו אם ככה אני רגיל (שכרגע זה בכאילו), ולמעשה, אפילו אם יגיע יום שבו ככה אהיה רגיל, עדיף לי שלא אתרגל. עדיף לי שלא...", וסוף כל סוף נרדמתי.
בחזרה לקרקע
התעוררתי כשהדיילת המגה נחמדה והסופר חייכנית אמרה לי שנוחתים ושיש להחזיר את הכסא למצבו הרגיל. שום בעיה גבירתי! פשטתי את מסיכת השינה, חלצתי את פקקי האוזניים ולחצתי על הכפתור שהחזיר אותי למצבי הבראשיתי מיד. הבטתי החוצה וזכיתי לחזות באחד הנופים המהפנטים ביותר שהאנושות מכירה. מבחינה מדעית, מבחינת "דני רופ" אני מתכוון, אין לי מושג כיצד זה קורה, אבל מבחינה חווייתית זכיתי ליהנות ממראה של המוני עננים שמסתדרים כולם בתוך ואדי אדיר מימדים ויוצרים מעין נחל קטיפתי לבן ענקי. נהדר.
המטוס הנמיך לתוך הקטיפה החלומית הזו ובתוך דקות הייתי מוקף כולי בעננים שחסמו לי את שדה הראייה מכל הצדדים. רגעים ספורים אחר כך נשק המטוס לקרקע בחריקה האופיינית הזו, שאליה כנראה שלעולם לא אצליח להתרגל, ועשיתי את דרכי החוצה ממנו בצוותא עם שאר נוסעי הביזנס. ציינתי לעצמי שבדיוק כשם שאת נוסעי מחלקת התיירים תמיד מוציאים מהמטוס דרך מחלקת העסקים, כדי שיקנאו כמובן, כך גם הוציאו אותנו, נוסעי מחלקת העסקים, דרך דלת שנמצאת בסמוך למחלקה הראשונה. אלוהים! חשבתי בעודני נפעם עדיין ממראה העננים שבוואדי, עשה שלא ייגמרו לי השאיפות לעולם!
נותרו רק דקות ספורות ביותר עד לסגירת השער של טיסת החיבור שלי מזווווווריק לז'נבה, אז התחלתי ללכת הכי מהר שלי בשדה התעופה הזווווריקי רחב הידיים. חלפתי ביעף על פני חנויות לשוקולד ולאולרים במיקוד שלא היה מבייש את (...אין לי כרגע דוגמא למשהו ממוקד. סליחה). האמת היא שצריך הייתי להשתמש בכל הקומן סנס ובכל כושר הניווט שלי על מנת להגיע לשער איי 65 בזמן, אבל וואללה הצלחתי.
אל תשנאו אותי, אבל היה משהו מאוד מנחם במחשבה שאחרי כל הטלטלה הזו תכף שוב אתיישב לי במחלקה העסקית המפנקת. אבל מיד כשעליתי למטוס השני נוכחתי שהביזנס בטיסה הקצרצרה שלפני הוא סתם מצ'וקמק. טיפהל'ה יותר מקום לרגליים מאשר במחלקת תיירים ובקבוק מים על הכיסא. סה טו. אין כפתורים ואין עניינים. ניחא. נדחקתי לתוך המושב שהוקצה לי תוך שאני נזהר לא לדפוק לאף אחד את תיק היד שלי בראש. תחבתי את התיק אל מתחת לכיסא שלפני וניסיתי בכל כוחי להתרווח. עצמתי עיניים ונשמתי עמוקות. "איזה קטע" חשבתי לעצמי בעת שהטייס ברבר משהו על "זוווווווריק בלה בלה בלה ז'נבה", "ככה אני רגיל!".