בטח שמעתם שהזמרת שאקירה ביקרה בירושלים בשבוע שעבר. אולי גם שמתם לב שהיא ביקרה בבית הספר הדו לשוני בעיר, בית ספר שבו לומדים יחדיו יהודים וערבים. אני מבקש לוודא שקלטתם את מה שהיא אמרה לתלמידים (ולתקשורת שצילמה והקליטה הכל, כמובן): "אני מברכת אתכם על מה שיש לכם כאן בבית הספר. אתם מהווים השראה לכולנו", אמרה כוכבת הפופ הבינלאומית, וזרקה אותי למחשבות. ניסיתי להיזכר מתי בפעם האחרונה אמר מישהו שביקר כאן, על משהו שהוא ראה כאן, שמדובר בדבר שמהווה השראה. ניסיתי ולא הצלחתי.
בנוסף, ראוי לזכור ששאקירה ביקרה בבית ספר, שבו לומדים כמובן ילדים, שהם כידוע העתיד. ולכן, ההשראה שהיא חשה בה, מקורה בתקווה לעתיד טוב יותר, שזה בכלל מדהים, כי כל פיסות ההשראה שבכל זאת מסתובבות ברחבי ארצנו הקטנטונת מקורן בעבר בלבד. "על המים הללו ישוע פסע", למשל, הוא משפט שמעורר ודאי השראה בקרב ציבורים נרחבים. "זהו הכותל המערבי. הוא היה הקיר החיצוני של בית המקדש" היא דוגמא מעוררת השראה אחרת. אבל העתיד? נדמה לי שזה לא יהיה מוגזם לומר כי המילים "עתיד" ו"השראה" לא נפגשות יותר מדי אצלנו בארץ.
אבל שאקירה ראתה משהו שישראל הסטנדרטית, ישראל של גדרה-חדרה, לא ממש רואה מדי יום, משהו שגם ב-CNN לא רואים כל יום. שאקירה ראתה ילדים יהודים וערבים באותו המקום, באותו הזמן, כשאין ביניהם את כל מה שבדרך כלל מתייצב במקום שבו נמצאים "ערבים" ו"יהודים", ושאקירה התמלאה בהשראה.
ומה עשינו, כחברה, עם מילותיה יוצאות הדופן של שאקירה? איזה משקל נתנו להן ועד כמה אפשרנו להן לחדור? בכלל לא, כמובן. כי למה מה קרה שזאתי תגיד לנו מה נותן פה השראה ולמי? קודם כל אבא שלה ערבי ודבר שני היא אנטישמית בכלל. אז שהיא תלמד אותנו על השראה? שהיא תסביר לנו על העתיד? יותר טוב שתרגיעי גברת. אצלנו ההשראה והתקווה שייכות רק לעבר ואנחנו לא ניתן לאף בלונדינית עם חבר כדורגלן למכור לנו אשליות על העתיד.
אז נכון, שאקירה היא אמנית פופ. היא איננה דיפלומטית או פוליטיקאית, והיא גם לא מומחית לפתרון סכסוכים או בוררת מוסמכת. יתרה מזאת, יתכן מאוד שהמילים שהיא אמרה בבית הספר הדו לשוני בירושלים נכתבו מראש ודוקלמו כמו במופע מתוכנן היטב. אבל מה זה משנה בעצם? מה זה משנה מי הוא זה שמצביע על העובדה שיש כאן תקווה? מה זה מה משנה מי הוא הילד שצועק שהמלך עדיין איננו לגמרי עירום?
במקרה של אזעקת אמת
ואם בבתי ספר עסקינן, אז כפי שחלק מכם יודעים, בשבוע שעבר ירדו כל ילדי הארץ למקלטי בתי הספר שלהם במסגרת תרגיל המלחמה השנתי. ככה, מהר מהר, לפני שיתחיל החופש הגדול, דאגו להזכיר לכל הפצפונים בארץ בדיוק איפה הם חיים. בני הבכור לומד בכתה ב' (עולה לג') וגם הוא ובני כיתתו ירדו למקלט, בדיוק כמו שבני כיתתי ואני ירדנו למקלט כשלמדנו בכתה ב'. מעניין אם גם הבן שלו, הנכד שלי, ירד למקלט כשהוא יהיה בכתה ב'. בטח כן.
אני רואה את זה מעכשיו, הנכד שלי ישמע את הצפירות ירוץ לעבר דלת הכיתה. בדיוק כמו בתרגולת הוא ייצמד לקיר בצוותא עם כל בני כיתתו וימצא את בן הזוג שלו שנבחר מבעוד מועד. מיד אחר כך יצעדו כל ילדי הכיתה זוגות זוגות בסדר מופתי ובדממה מוחלטת לתוככי המקלט הדל באוויר וימלאו אותו עד קצהו. הנכד שלי, כמו כל ילדי כיתתו, יתקשה (כך אני מקווה) להבין את המושג "מלחמה", הוא רק ינסה לא לחשוב מחשבות קשות מדי ויקווה שאף אחד לא יפליץ. כשהמורות יאותתו שאפשר לצאת הוא יפסע החוצה מהמקלט וישוב לכיתה. עד ההפסקה הוא כבר ישכח מכל העניין הזה. או שלא.
פינת החי
גם כן זה משחק אותה פילוסוף. אל תאמינו לאף מילה שלו. אצלו הכל אינטרסים, ראו הוזהרתם. סתם שתדעו, שכל ההתחנפות הזאת לשאקירה (או שאריקה, עוד לא קלטתי איך קוראים לה בדיוק) היא לא סתם. זאת אומרת - איתה אין לו כלום כמובן, היא לא משתינה עליו אפילו. אבל עם הבית ספר יש לו ועוד איך. ב-מ-ק-ר-ה ידוע לי ששני הבנים שלו לומדים ב-ד-י-ו-ק באותו בית הספר שבו עינטזה שאקירה את ישבנה המלכותי. ומה אתם חושבים יעשה האזכור של האירוע הזה לציונים של שני הפרחחים שלו? יורידו אותם אולי? נסו שנית.
ואגב, עם כל היענו התחשבות שלו, נראה לכם שהוא שומר לי אוכל במקלט? זובי. אפילו לא גרגר. ברור לי לגמרי שאם יום אחד הצפירות האלה לא יהיו צפירות תרגול הוא ישאיר אותי מיילל בחוץ כמו כלב. לי לפחות אין אשליות, כדאי שגם אתם תתפכחו.
יאללה, זזתי להשיל לו שערות על הכרית, הוא מה זה שונא את זה.
בברכה, נתן (החתול של משפחת סטריט)