על קירות מגרש הכדורגל של המוסד החינוכי שבו לומדים ילדיי רוססו השבוע כתובות נאצה: "מוות לערבים", "כהנא צדק" ועוד כתובות מתועבות מהסוג הזה. מה אפשר להגיד בכלל? מי האדם שעושה דברים כאלה? כיצד מוברגת קופסת הפיקוד שלו? איזה דיאלוג אפשר לפתח עם אדם כזה?
אני מדמיין את התלמידים והמורים, שמחציתם ערבים, מגיעים לביה"ס בשעת בוקר מוקדמת ופוגשים בגועל הזה לראשונה. נקודת המפגש שבין היומיום הבית ספרי לבין אחד מביטוייה המכוערים ביותר של (שולי?) הישראליות בת זמננו, היא בעלת פוטנציאל נפיץ, שכן בבת אחת עלולה להתנפץ הבועה שעל קיומה עמלים בין כותלי בית הספר במשך שנים ארוכות. ואולי זה מה שרצתה להשיג היד הפושעת שדאגה לזהם בגזענות את אחד המקומות היחידים בארץ שעוד נותר נקי ממנה? את ההלם, את פקיעת הבועה, את פינצ'ורה של התקווה שגוררת דממה של תדהמה.
וזה לא כוחות. ממש לא. כי התלמידים בגנים ובבית הספר – ילדים בגילאי שלוש עד שמונה עשרה – אינם יודעים איך להחזיר בכלל. אין להם נימוקים להגנתם. הם נתפסים בלתי מוכנים כי הם אינם עסוקים במציאת צידוקים לחיי היומיום שלהם. יש להם רק את המציאות שאותה הם חיים זה לצד זה, בשתי השפות, במעין אגביות הירואית שבאמצעותה הם יוצרים סביבה שפויה בלב אזור למוד כאב, סביבה הגיונית באמצע הכאוס, אור קטן באפלה גדלה והולכת.
קורנפיין, לא שומעים אותך
אני מתנגד לגזענות בכל מאודי – ואני אוהד בית"ר ירושלים. לרבים מכם המשפט הזה נשמע כמו דיסוננס, אבל אני נשבע לכם שזה לא תמיד היה כך. יותר מזה, אני יודע שזה לא חייב להיות כך. חוץ מזה נולדתי וגדלתי בשכונה אוהדת בית"ר בירושלים (שמואל הנביא), אז אני אוהד בית"ר מהגן, וכפי שכל אוהד בעולם יגיד לכם, קבוצה לא מחליפים.
רבות דובר על הגזענות הגלויה והסמויה סביב ההתפטרות של יובל נעים ושני ההפסדים של בית"ר לקבוצות "מהמגזר" (כאילו שבית"ר של השנה היא לא חושך גם ככה, כאילו שהיא לא הפסידה תחת יובל נעים עוד 12 פעמים...). בית"ר כלואה בלופ שמפלרטט עם הגזענות ולא ייפרם עד שההנהלה תחליט לבצע מהלך נחרץ שיבהיר לגזענים שמקומם איננו ביציעי בית"ר. אבל אפילו על הרקע הבעייתי הזה, כואב לי שאף אחד מתוך המערכת לא קם להגיד שלבלאגן בקבוצה אין קשר ל"מגזר". להפך. יובל נעים דיבר וכולם שתקו. עוד נדבך ברצף ההתנהלויות הבעייתיות תחת הכותרת של "הנהלת בית"ר והגזענות שביציעים".
הנהלת בית"ר צריכה לשאול את עצמה, מה יש לה ביציע יותר? גזענים או אוהדים? ולמי היא צריכה לתת חשבון? לגבי בן גביר ובן ארי התשובה ברורה. כך גם לגביי. אבל מה עם היתר? ועל מי כדאי לקבוצה לשמור?
חוץ מזה, כל העניין הגזעני הזה מזיק מאוד מקצועית. ולראיה, לקחתי לעצמי את החרות לערוך בדיקה סטטיסטית קטנה. מממצאיי עולה כי למרות שאחוז השחקנים הערבים בקרב שחקני הליגה עומד העונה על פחות מ-8, אחוז השערים שבית"ר חטפה ששחקנים ערבים מעורבים בהבקעתם (כמבקיעים או כמבשלים) עומד על יותר מ-34! איציק קורנפיין, לטיפולך.
מעצמה אזורית או לא?
מזל שיש את שגריר ישראל באו"ם רון פרושאור ("לאסד אין זכות מוסרית להנהיג את עמו") ואת נשיא המדינה שמעון פרס ("צריך לציין לחיוב את אומץ המפגינים המאבדים את חייהם מול האש") שישמשו כעלה תאנה לדמוקרטיה הישראלית. אבל כמובן שזה רחוק מלהספיק. אף אחד לא יודע מה בדיוק קורה בעיר חומס (שנמצאת בסך הכל כ-250 קילומטרים מהגבול הישראלי), אבל ברור לכולם שמתרחשת שם, ולמעשה בכל רחבי סוריה, טרגדיה מתמשכת. בנוסף, כל הפוליטיקאים והפרשנים (שאני שמעתי) שמתבטאים בנושא מאוחדים בדעה שימיו של אסד ספורים. שזה עניין של זמן. אבל ישראל קופאת על השמרים. נותנת לטרגדיה האנושית שמתרחשת כל כך קרוב אליה לעבור לידה כאילו כלום.
קטונתי מלהציע הצעות אופרטיביות, אבל ברור לי שיש כאן הזדמנות ליזום שיח אחר. שיח חדש. שיח בלתי "מזרח תיכוני" בעליל. יש לישראל הזדמנות להיות, ולו לרגע, "עיוורת צבעים", ולעשות מעשה טוב רק משום שהוא מעשה טוב. יש דיווחים על ילדים שמעונים ונאנסים, יש דיווחים על נשק כימי שנורה רק כדי "לפתוח ציר", ובמציאות כל כך נוראית, התבטאויות של הנשיא והשגריר באו"ם הן לעג לרש. אם ישראל רוצה השפעה אזורית אמיתית, אם ישראל מאמינה כי היא אכן מעצמה אזורית, עליה לעשות מאמצים אמיתיים לסייע לרבבות, ואולי מאות אלפי, אזרחים סורים שנמצאים במצוקה הומניטרית חסרת תקדים.