"אני ברלינאי!" (ג'ון פיצג'רלד קנדי, 26 ביוני 1963)
איין, או: המוזיקאים של פראנק זאפה שטראסה
מכירים את זה שאתם מגיעים למקום חדש עבורכם, במקום כלשהו בעולם, ולפתע נעשה לכם מאוד מאוד ברור עד כמה המקום שאתם מורגלים בו מוגבל? את החזרה לקראת ההופעה שלנו בברלין ערכנו בבניין גדול מימדים ומבודד יחסית, איפהשהו בערבות חלקה המזרחי של העיר ההיא שחוברה לה יחדיו. המבנה היה בעברו מפעל מזרח גרמני גאה לסלילי קסטות ולפילמים של מצלמות, אבל קרה מה שקרה גם לקסטות, גם לפילמים, וגם למזרח גרמניה בעצמה, ומתישהו לאורך הדרך המפעל ננטש. לפני מספר שנים השתלטו עליו מוזיקאים ברלינאים. הם החלו לגור ולנגן בו, בתחילה בצורה בלתי חוקית באמצעות "סקווט", ולאחר מכן על ידי כך שהם הקימו את "עמותת המוזיקאים הברלינאים", שחבריה הצליחו לרכוש בתום מאמצים מרובים את המבנה של המפעל לשעבר.
כיום מונה עמותת המוזיקאים הברלינאים חברים מ- 160 להקות, והמפעל ז"ל הפך לקומפלקס מוזיקה ענקי עם 100 חדרי חזרות הפרושים בכל רחבי שש הקומות של הבניין. מעט מוזר, אבל גם מרשים וכיפי, לטפס במדרגות ולפסוע במסדרונות האפלים והמינימלסטיים שמדיפים עדיין את ריחותיו של הקומוניזם ששלט פה פעם. על כל הדלתות פוסטרים של להקות: מטאל, רוק, היפ הופ, ואפילו היפ הופ צועני - "ג'יפ הופ" - שהוא הז'אנר שמנגנת להקת אורבואטן, הלהקה שאירחה אותנו בביקור. אורבאוטן נשמעים מעולה, ובזמן שאני מאזין להם אני חושב על האפשרות התיאורטית לפיה עשרות רבות של להקות ישראליות ישתלטו על מבנה תעשייתי גדול בדרום תל אביב, ירכשו אותו בצוותא ויעבדו ביחד כדי להתאים אותו לצרכים של כולם. האם זה אפשרי אצלנו בכלל? איכשהו התקשיתי לדמיין את הסיטואציה הזו מתרחשת, אבל מי יודע? בכל מקרה, לאחר זמן מסויים יכולים דיירי איזור ספציפי בברלין להציע שמות לרחובות שסביבם. 160 הלהקות שבבעלותם 100 חדרי החזרות כולל החדר שחולקת להקת אורבואטן עם להקה נוספת שאת שמה שכחתי, הגישו יחדיו בקשה רשמית לעיריית ברלין ובה הם מפרטים את רצונם להחליף את שם הרחוב הישן, שהיה "רחוב 13", לשם החדש והמתאים יותר "רחוב פרנק זאפה" ("פראנק זאפה שטראסה" בשפתם). הבקשה אושרה. הצטלמתי למזכרת.
צביי, או: הפוסטר של הילד המשתין
אחר הצהריים הגענו למתחם של מועדון אסטרא, שבו נערכה ההופעה. דמיינו כמה האנגרים ענקיים מחוברים יחד ומכוסים לחלוטין באמנות רחוב. כך נראה המתחם. לפחות שתיים מהעבודות היו, לדעתי הצנועה והלא מלומדת, בעלות ערך מוזיאוני לכל דבר ועניין. הראשונה הייתה עבודה שהציגה ארבעה פוסטרים של ארבע דמויות שונות מאוד אלה מאלה, אבל בכולן ריחפו אלמנטים דתיים ורוחניים כאלה שכאילו חיברו בין כולן. קשה להסביר. העבודה השנייה הייתה דיוקן ענקי של פנים של אישה (שלא זיהיתי), שנחצב בקיר לבן שמתחתיו לבנים אדומות. גם קשה להסביר. אבל יוצא מרשים בטירוף. אבל תכלס, אולי אנחנו מעט פרובינציאליים, כי הדבר הכי מגניב בשבילנו היו לראות את הפוסטרים שלנו של הילד המשתין תלויים מחוץ למועדון. במיוחד כי תלו אותם בדיוק ליד פוסטרים של הצ'ילי פפרז. הצטלמתי למזכרת.
דריי, או: הפיראטים מרימים גבה
אוטוטו נערכות בחירות איזוריות בכל רחבי גרמניה. לו אני ברלינאי אמיתי, אני מצביע בעבור "מפלגת הפיראטים". כי הפעם, לצד המפלגות ה"רגילות" (נוצרים דמוקרטים, שמרנים, ליברלים, ירוקים, סוציאל דמוקרטים, קומוניסטים וגם מפלגות של ניאו נאצים יימח שמם) - רצה מפלגה של פיראטים. אף אחד לא מבין בדיוק מה הם רוצים החבר'ה של הפיראטים, אולי כי אין להם מצע. אבל כשהם מצטלמים לכרזות הבחירות שמכסות את כל הקירות בברלין פחות או יותר, הם מרימים גבה אחת גבוה גבוה בנסיון היתולי להיראות מפחידים. מהם פיראטים? שודדים. מהם פוליטיקאים? תפסתי פוזיציה ליד איזה פוסטר של משקפופר אחד שהגבה השמאלית שלו כבר כמעט בקודקוד והצטלמתי למזכרת.
סתם שתדעו
אולי לא צריכים לעבור עיר. אולי מספיק לשנות לה טיפ טיפה את השם. מבדיקה רנדומלית שערכתי עולה המסקנה (הטיפשית, אני מודה) שלא ממש חייבים לדייק בשם העיר כשמשיבים למענה הממוחשב של שירותי החניה הסלולארית. כך למשל, כששמעתי את המילים "אנא אימרו את שם העיר שבה ברצונכם לחנות" בעת ששהיתי בחיפה ועניתי "ג'ייפה", המשיך המענה להתקדם כאילו כלום. אותה תוצאה קיבלתי גם בעיר הציונית הראשונה "תל הביב", ואולי זה אינפנטילי, אבל אני ממש מתמוגג בכל פעם שאני חונה לצד המדרכות הצבועות בכחול לבן בעיר מגוריי שהיא העיר הזו שחוברה לה יחדיו, הלא היא "ייאוש הזין".