מקרה אומלל. כך הגדירה המנהלת הקודמת של הביטוח הלאומי, אסתר דומיניסיני, את ניסיונו של משה סילמן לשרוף עצמו למוות. בראיון אמש בתכנית "לונדון וקירשנבאום" דחתה דומיניסיני שאלה על אחריות המדינה למעשהו של סילמן. כאשר המראיין, ירון לונדון, תהה למה המדינה "צריכה לפצות" את סילמן אחרי ש"סיכן" שתי דירות (שלו ושל אמו) "כדי לפתח עסק" וכשל, שיבחה אותו דומיניסיני על העלאת שאלה "מוסרית-ערכית באומץ". "אם אדם מסכן את רכושו, אז יש גבול", אמרה.
שיח זה ודומים שנשמעים במחוזותינו בעשור האחרון משקפים את המידה שבה השתלטה על ישראל האידיאולוגיה המכונה ניאו-ליברלית, שגורסת כי כל אדם אחראי למעשיו וחייב לשאת בתוצאות – ואילו אחריות המדינה מינימלית. זהו דגם הנקרא "שומר לילה", שבו מדינה מופקדת בעיקר על שמירת ביטחון אזרחיה מפני פושעים ואויבים מחוץ, ורק בקושי על ביטחונם החברתי. זהו דגם ששם ללעג את הרעיון הנשגב של מדינת רווחה, שעליו הושתתה ההגשמה הציונית. זהו דגם שרומס את העיקרון של ערבות הדדית, המקודש ביהדות.
חמור הדבר שבעתיים כאשר מי שעמדה בראש אחד מעמודי התווך של מדינת הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, נותנת ביטוי לגישה זו. באופן דומה, אפשר גם לתהות כמה פעמים המדינה צריכה לטפל באדם שלקה בהתקף לב או סוכרת משום שלא הקפיד על תזונה בריאה, כמה פעמים היא צריכה לטפל בחולה סרטן שהתעקש לעשן, כמה פעמים היא צריכה לאפשר חינוך חינם לילד שכשל בלימודיו, כמה פעמים היא צריכה לשלוח משטרה לביתה של אשה מוכה שחוזרת לבעלה. הרי האנשים האלה טעו. שיישאו בתוצאות.
על פי היגיון זה, אגב, גם בעלי ההון שהימרו בבורסה בכספי הפנסיה שלנו והפסידו – גם הם אמורים לשאת בתוצאות. סילמן, לפי דבריו של ירון לונדון, לפחות "סיכן" רק את כספו שלו. בן דב, לבייב ודומיהם סיכנו כסף של אחרים. אבל בשיטה שלנו, מי שמשלם הוא הקורבן, תמיד הקורבן.
לכנסת יש הזדמנות לתקן
רבים מהשלטים שנשאו המפגינים סביב סילמן קראו להחזיר את מדינת הרווחה, כאילו צפו את ההתרסה שתבוא בתום ההפגנה. וכאילו חזתה את המעשה עצמו, דקות ספורות לפני שסילמן שפך על עצמו דלק בקפלן פינת דובנוב, ניצבה על בימה מאולתרת 30 מטרים משם דוברת שביכתה את השחיקה של שירותי בריאות הנפש על ידי המדינה והזהירה מפני גידול במספר ההתאבדויות כתוצאה מכך.
הזכות לשירותי בריאות, הזכות לחינוך, הזכות לקורת גג – הן זכויות אדם בסיסיות. הן אינן נופלות בחשיבותן מהזכות לחופש ביטוי, לחופש עיסוק ולחופש קניין המעוגנות בחוקי היסוד שנחקקו לפני 20 שנה. עד כה הדפו ממשלות וכנסות ישראל כל ניסיון להקנות לזכויות אלה, המכונות זכויות חברתיות, מעמד חוקתי. גם היום מונחת על שולחן הכנסת גרסה נוספת של הצעת חוק יסוד: זכויות חברתיות. זו יכולה להיות שעתו היפה של המחוקק הישראלי אם יעגן סוף-סוף את הזכויות החברתיות, על גבו החרוך של משה סילמן.
בינתיים, ועדת השרים לענייני חקיקה עומדת לדון בהצעת חוק להגדלת מלאי הדיור הציבורי בכך שתחייב להשכיר 5% מהדירות שנבנות על קרקעות מדינה לזכאים מעוטי הכנסה. האוצר מתנגד ומעדיף פתרון שאינו מעוגן בחוק – הגדלת הסיוע לזכאים לשכר דירה בשוק החופשי. זו הזדמנות להחזיר לאחור, ולו במעט, את מכבש ההפרטה. בסוף שנות ה-60 היו בישראל כ-70 דירות דיור ציבורי לכל 1,000 איש, וכיום נותרו כ-9 דירות בלבד. לפי נתונים שליקטה האגודה לזכויות האזרח, בהולנד, למשל, יש 138 דירות לכל 1,000 איש, בצרפת – 86 ובאנגליה – 80.
אסור לכנסת להיכנע. ההצעה חייבת לעבור. זה המעט שהמדינה צריכה לעשות כדי לכפר על הייאוש שאליו הובילה את משה סילמן.