הזמנים אכן השתנו וגם בצבא מכריזים בשנים האחרונות על אפס סובלנות להטרדה מינית. אבל נעליים גבוהות וקריירה צבאית הם עדיין כרטיס כניסה הרבה יותר זול לפוליטיקה מאשר כל דרגה או מקצוע אחר. לדרגת האלוף, שלא לדבר על רב-אלוף, עדיין כוח כמעט מגי, שווה רק לזה של "רב" שבו מתהדרות המפלגות הדתיות.
הנהייה של מפלגות חילוניות אחר מצביאים לפני כל מערכת בחירות הוא מעין רפלקס מותנה המשקף כמיהה לדמויות סמכותיות, חשש קיומי מתמיד ותפישה שלפיה הצבא מצטיין בייצור הנהגה ערכית– תפישה שבמבחן התוצאה אין לה ביסוס.
דוד בן גוריון לא היו איש צבא ונחשב מנהיג דגול. יצחק רבין היה רמטכ"ל וגם ייזכר כראש ממשלה טוב, לעומת אהוד ברק שנחשב רמטכ"ל מוצלח וראש ממשלה גרוע. משה דיין הפך מרמטכ"ל לפוליטיקאי ויש הסבורים כי היה אחראי לכישלונות מלחמת יום כיפור; עזר וייצמן, שהיה מפקד חיל האוויר, הפך לפוליטיקאי, נבחר לנשיא המדינה אך נאלץ להתפטר תחת עננה. זכור השימוש המיושן והמביך של מנחם בגין (ראש ממשלה טוב) במונח "מכונות ירייה" כשהגיע לבופור; היה זה דווקא יוצא צבא מהולל, אריק שרון, שסיבך אותו ואת המדינה במלחמה.
נשיא המדינה שמעון פרס, שאחריו מחזרים עכשיו באופן פתטי פוליטיקאים, לא היה איש צבא (אם כי היה מנכ"ל משרד הביטחון). ההיסטוריה עוד תעשה חסד עם ח"כ אמיר פרץ, מנהיג פועלים שהתעקש על פיתוחה של מערכת כיפת ברזל כאשר כיהן כשר ביטחון וזו הוכיחה עצמה כה מוצלחת בשנה האחרונה.
מה עשו הרמטכ"לים יעלון ומופז?
מה הועילו כל הגנרלים שבהם התקשטו המפלגות? שאול מופז, למשל, רמטכ"ל במיל', שר ביטחון במיל', הפך לאחת הדמויות היותר בזויות בפוליטיקה המקומית. האלוף המהולל ושר הביטחון לשעבר איציק מרדכי הכתים אף הוא את הפוליטיקה כאשר הורשע בביצוע מעשים מגונים. באשר לשר משה (בוגי) יעלון, הרמטכ"ל לשעבר, קשה להצביע על הישגיו בפוליטיקה (אלא אם כן הם כה סודיים שאי אפשר לדבר עליהם).
הגיע זמן לומר בבירור - אפשר גם אפשר להנהיג את המדינה בלי אלוף צמוד.
בעיה למצוא בישראל מומחים לנושאי ביטחון וצבא? חייבים להפוך אותם לפוליטיקאים? הרי כאשר מאיר דגן ויובל דיסקין, בעברם ראשי המוסד והשב"כ, הזהירו בפומבי נגד כמיהתו של ראש הממשלה נתניהו להפציץ את אירן, הם היו סתם שני לשעברים והדבר לא מנע ממתנגדי נתניהו בפוליטיקה לגייס לצדם את הדעות שהשמיעו.
אבל המערכת מתקשה להשתחרר מהאובססיה. הרמטכ"ל הקודם גבי אשכנזי עדיין נחשב "נכס אלקטורלי", כך גורסים הפרשנים למיניהם, אף שתדמיתו נסדקה משהו בפרשת הרפז ועדיין לא נאמרה בה המילה האחרונה. למה יחימוביץ', יאיר לפיד ועמיתיהם בפוליטיקה מעדיפים את האלוף ולא תרים אחר נכס אחר, למשל חתן פרס נובל או אמן בעל שם?
דווקא אישה כמו יחימוביץ', שמתעקשת להוביל אג'נדה חברתית-אזרחית ולהוכיח שגם בלי לדבר על הפצצת אירן ניתן להיבחר – דווקא היא נפלה במלכודת הדמות הביטחונית. יאמר לזכותה שהייתה גם מוכנה לשבור את התבנית ולהסתפק בתת-אלוף (בנימין בן אליעזר) וכמה סגני אלופים בהרכב שלה.