עיתון צריך סיבה להתקיים. הטרגדיה של מעריב, המתמשכת עד בלי די, ושלעתים נדמה כי תתמיד עד אין סוף, ממחישה זאת. מעריב שרוי כבר שנים בהפסדים קשים שמובילים לתהליך בלתי פוסק של צמצומים, פיטורים וקיצוצים. השבוע הכריז העיתון על מהלך אסטרטגי של צמצום מהדורתו המודפסת לטובת הדיגיטלית. העיתונות המודפסת נתונה במשבר, אבל זה לא המשבר של מעריב, ולכן גם הדיגיטליות לא תציל אותו. המשבר של מעריב הוא שאין לו סיבה להתקיים.
אני זוכר את הפעם הראשונה שנהייתי מודע לקיומו של מעריב, בילדותי. בבית לא קראו אותו, אבל מעל הכניסה למכולת השכונתית היה תלוי שלט שהכריז שמעריב הוא העיתון הנפוץ במדינה. שאלתי את אבא שלי מה זה נפוץ. הרהרתי בשלט הזה כשהתחלתי לעבוד בעיתון, לפני בערך חמש שנים. נשארתי שם שנתיים, שבמהלכם התחלפו עורכים, וההנהלה החליטה מדי כמה חודשים לנגוס עוד נתח מהמשכורת שלי. עד שעזבתי.
תקופת עבודתי במעריב הייתה הסתמית בחיי. המקום לא הטביע בי שום רישום. לא לקחתי ממנו כלום. חזרתי לכתוב בו לכמה חודשים לפני שנה, במסגרת השקת מוסף התרבות "ז'ורנל", פעולה שבוטלה כמעט מיד אחרי שיצאה אל הפועל, כחלק מהאנדרלמוסיה הכללית ששוררת שם דרך קבע.
אהבתי לשוטט במסדרונות דמויי המבוך של בניין מעריב, מסדרונות שלא נגמרים ומסתיימים במפתיע במבוי סתום, או באגף שלם של חדרים ריקים שנדמה שאיש לא יודע על קיומם, שנשכחו מזמן, חדרי רפאים, חלקם זרויי כלי עבודה, סולמות וכבלים משתלשלים מתקרות חשופות, כאילו שננטשו לפני שנים בבהילות באמצע שיפוץ.
ובמסעות האלה תמיד נזכרתי בביקורי הראשון בבניין, בנעוריי, כשהבאתי לעורך מוסף הספרות, המשורר משה בן שאול, שירים פרי עטי שקיוויתי כי יפרסם. הוא ישב בחדר אפוף עשן סיגריות ואוויר טחוב וחם שעורבל על ידי מאוורר קטן. ספרים היו ערומים לאורך הקירות. הוא סירב לפרסם את השירים אבל הציע לי טרמפ לתחנת האוטובוס באבן גבירול. לבן שאול היה טעם מובחן, מבודל מטעמם של עורכי ספרות בעיתונים אחרים. הוא ידע למה הוא עושה את העבודה שלו. הוא עשה אותה כדי שטעמו המובחן יבוא לידי ביטוי מעל דפי העמודים שערך.
קולגות, תעזבו את מעריב
גם ל"ישראל היום" יש סיבה להתקיים. הוא מתקיים כדי לתמוך בראש הממשלה בנימין נתניהו. אפשר לא לאהוב את הסיבה הזו, אבל "ישראל היום" מצליח לא רק כי הוא חינמון, אלא גם כי כל מי שמדפדף בו מדי יום לא יכול שלא לשים לב, עמוד אחרי עמוד, שהוא מחזיק בידיו עיתון שיש לו סיבה להתקיים. גם לעיתון "הארץ" יש סיבה להתקיים, וגם היא באה לידי ביטוי בעמודיו. הוא מביע, בלהט, השקפת עולם ליברלית בתחום הכלכלי ושמאלנית בתחום המדיני, ומאז המחאה בקיץ שעבר הוא גם מביע עמדה שתומכת בסדר היום החברתי שלה. וגם ל"ידיעות" יש סיבה להתקיים. הוא סופרמרקט תקשורתי.
אבל למעריב אין. כשחתמתי חוזה במעריב הגעתי למשרדו המשקיף אל הים של הבעלים דאז, עופר נמרודי. "אני אנצח", הוא אמר לי. אבל עיתונות זה לא ספורט. לנצח זו לא סיבה להתקיים. עיתון עדיין נדרש לייצג משהו, הוא חייב לספר מסרים, סדר יום שמפעיל את קוראיו רגשית ושכלית. מעריב אימץ המון סדרי יום כאלה בשנים האחרונות, אבל היה שקוף וניכר שמדובר בעניין טקטי, אופורטוניסטי, ולא בהטמעה של זהות עמוקה. ולכן הטרגדיה של מעריב היא לא בהכרח דבר רע. אם מעריב היה מצליח ומשגשג בנסיבות האלה – זה היה דבר רע. אם נוחי דנקנר יכול היה פשוט לקנות עיתון מעופר נמרודי ולהצליח איתו למרות שאין לו סיבה להוציא אותו לאור, לא סיבה טובה, זה היה דבר רע. זה טוב שהקוראים תובעים מעיתון שתהיה לו סיבה להתקיים.
כשמוסף "ז'ורנל" קצר המועד בעריכת עמית שהם נסגר, וקיבלתי טלפון שמבשר לי על הפסקת פרסום הטור שלי, הכינו באתר "העין השביעית" כתבה בנושא והתקשרו אליי לקבלת תגובה. אמרתי להם את מה שהיה ברור לגמרי: סגירת "ז'ורנל" לא תעזור לעיתון, שום דבר לא יעזור לו עד שלא יגבש השקפת עולם וידבק בה. וזה גם מה שאני אומר על הדגשת המהדורה הדיגיטלית – זה לא יעזור למעריב. עובדים שם הרבה עיתונאים טובים שיכולים לעשות חיל בכלי תקשורת אחרים. אני ממליץ להם לעזוב את מעריב בהקדם, כי לעיתון הזה אין תוחלת.