בסביבות הדקה התשיעית בראיון שקיימה דנה וייס עם מנהיג מפלגת "הבית הלאומי" נפתלי בנט, בתוכנית האחרונה של "פגוש את העיתונות" (תרתי משמע, כי במציאות הברוטלית של התקשורת הישראלית בוטלה השבוע "פגוש את העיתונות" במסגרת הקיצוצים בחדשות 2), התקלח ויכוח קטן בין המראיינת למרואיין, ובנט, לכאורה בניסיון לשנות את נימת השיחה (ורק לכאורה, נחזור לזה בהמשך), קרא לה לפתע "יקירתי". וייס לא אהבה את זה. היא ביקשה ממנו לא לקרוא לה "יקירתי". "אבל את יקירה", התעקש בנט. וייס עדיין לא אהבה את זה. "לא באולפן", היא הבהירה בידידותיות אך בתקיפות. היא כמובן צדקה.
במעמד של ראיון עיתונאי, לא ראוי שמרואיין יפנה כך למראיינת. ראיון עיתונאי עם פוליטיקאי מחייב מידה מסויימת של ריחוק. הם הרי לא אמורים להיות חברים ולא נכון שיתקיימו ביניהם יחסי חיבה ואינטימיות. תפקיד העיתונות להיות כלב השמירה של אנשי שררה, לא כלב המחמד שלהם. זה לא מפגש חברתי. ולמרות זאת, בסיום הראיון, כשווייס הודתה לבנט על הראיון, כמקובל, היא קראה לו "יקירי". זה בסדר גמור. בדיחה מוצלחת. כוונתה הייתה אירונית. הבעיה היא שהקפדתה על כללי המשחק התקניים היא נדירה בהוויה הישראלית הנוכחית.
נהפכנו לחברה של יקירים. כולנו יקירים זה לזה, גם זרים גמורים. פעם זו הייתה שפה של אנשי יחסי ציבור. לשון של רני רהב. עורכים בכלי תקשורת מכירים את זה. הם מקבלים מיילים, סמסים ופניות טלפוניות מיחצ"נים שהם בקושי מכירים, שקוראים להם "יקירי" בלי לחשוב פעמיים.
שובה של המיידלע
עגה היא ישות דינמית, משתנה כל הזמן. אז מה רע? נחזור לראיון של וייס עם בנט. כשבנט קרא לה "יקירתי", הוא בעצם היה כוחני ותוקפני כלפיה, עם קורטוב התנשאות. זה קרה בלהט הוויכוח, וה"יקירתי" הזה בסך הכל היה ביטוי מעודן של תחושותיו התוקפניות כלפיה באותו רגע. במקום להגיד "מניאקית" עם שיניים חשופות, הוא אמר "יקירתי" במתק שפתיים. אבל הכוונה אותה כוונה. זו התנהגות פסיבית-אגרסיבית. האגרסיה מוסווית בתוך קליפת סבילות דקה ושקופה. נראה לי שבנט השתמש נכון במושג "יקירתי", ברוח התקופה.
ברוב המצבים שבהם מישהו פונה אלינו במונח "יקירי", הוא מעדן תוקפנות. הנסיקה במדד ה"יקירי" בשנים האחרונות אינה מעידה על כך שהחברה הישראלית נהפכה לזירה אנושית חברותית יותר, אלא בדיוק ההיפך. זו נסיקה שמעידה על נסיקה תואמת במפלס התוקפנות. לעת עתה, תוקפנות מתורבתת, מבוייתת. ובכל זאת תוקפנות. לכן זה יוצר אצלי אי נוחות.
לא זו בלבד שאני יודע שמי שמכנה אותי יקירו לא מתכוון לזה. אני יודע שזה בדיוק ההיפך. הוא מתכוון להפגין כלפי אדנותיות, כוחנות ותובענות. "כפרה", "נשמה" ו"אחי" הם באמת ביטויי ידידותיות. "יקירי" זה משהו אחר לגמרי. זה מה שפעם היה "מיידלע" מפיו של בוס למזכירה שלו. באורח פרדוקסלי, זה ביטוי של חוסר כבוד.
כשבנט קרא לוייס "יקירתי", הוא לא רק חצה את הקווים שאמורים להפריד בין פוליטיקאי לעיתונאית שמראיינת אותו. הוא חצה גבול אחר. ה"יקירי" החדש, המעדן תוקפנות, דומה לזה שאדם כורך סביבנו את זרועו, באופן בריוני, ומפגין בעלות. הפירוש המילוני האמיתי של "יקירי" בשימוש העכשווי הוא: ביץ'. ע"ע Let's hug it out bitch מהסדרה "הפמליה". זה חוצה גבול של מרחב אישי. וייס הדפה אותו אבל המלה הזו מסמלת אווירה כללית של דורסנות עם חיוך מעושה.