השחקן הבריטי יו לורי (המוכר לנו כ"דוקטור האוס") סיפר פעם כי הבין שהוא בדיכאון וצריך לקחת כדורים כשהשתתף ב- Demolition Derby למטרות צדקה וקלט פתאום - בעודו ישוב בטרקטור אימתני מצוייד במנוע טורבו נוהם ומתנגש ומתנגח עם סלבריטאים אחרים ישובים בטרטורים דומים, מתכת מתחככת במתכת, ניצוצות אש מתעופפים לכל עבר, אפוף ענני פיח ולהבות – שהדעת נותנת (אתם צריכים לראות אותו מספר את זה בראיון טלוויזיוני, הוא כמובן מצחיק ועושה את זה הרבה יותר טוב ממני) שמן הסתם הוא אמור לחוש בנסיבות כאלה אדרנלין והתרגשות בדרגות גבוהות. אבל הוא לא הרגיש כלום. שום דבר. אדישות. קהות חושים. הכל סתם. שום דבר לא שווה כלום. קיום חסר תכלית, חסר תוחלת. ניהיליזם.
פריקים של וודי אלן יודעים שיש לזה שם: אנהדוניה, מצב המוגדר כחוסר היכולת לשאוב חוויה כלשהי מפעילויות שבדרך כלל נחשבות לכאלה שמסבות הנאה. אנהדוניה: זה היה השם המקורי של אלן לסרטו "הרומן שלי עם אנני". הדמויות השונות שגילם בשנות ה-70' וה-80' מרבות להתלונן על הבעיה הזו.
הגשם המשמעותי הראשון בתחילת השבוע הביא עימו הרהורים על חזרה לציפרלקס, הכדור נגד דיכאון שאני נוטל לעתים בשמונה השנים האחרונות ושהפסקתי לקחת ביוני, כי נמאס לי מהעייפות הכרונית ומהליבידו המוחלש.
גם הדיכאון הקודם תקף אותי בנובמבר שעבר, בתחילת הגשמים. השעות הקשות הן בין 12 בצהריים לשש בערב. הסגריריות, שיכולה לעשות כל כך נעים ולייצר תחושות של התכרבלות, ביתיות, נחמת המרק המהביל והשמיכה, עושה רע. כמו כתם רטיבות בנפש. הקור בבית לפני שמדליקים את החימום גורם לריקנות, לתלישות, לרצון לברוח, כי כאן זה לא בית. השמיים משרים קדרות, החושך מקדים לבוא, הדמדומים מתרסקים על הנפש.
ולדכאוניות הזו מתלווה אנהדוניה. לא רק שאני לא נהנה מכלום. אני לא מבין למה בכלל יש משהו. בשביל מה. בשביל מה כל זה. למה אנשים טורחים. עשינו את זה כבר, נעשה את זה עוד פעם? מה הטעם. ויש גם מחשבות מטאפיזיות טיפשיות על מוות ממשמש, על קיצו הקרב של היקום, על זה שיום אחד לא יהיה כלום, אז מדוע בכלל לטרוח לעשות.
פינק פלויד בפטיפון, רע בלב
הפעם, בניגוד לפעמים קודמות, דיכאון הצהריים לוקח אותי מיד אחורה בזמן, לשדות של ילדותי ברמת השרון, בין גיל 8 ל-12, שדות בדרך הביתה מבית הספר, הדשא והעשבים מתפוצצים מירוק, צומחים פרא, מלחכים את השוקיים, האדומה ספוגה במים, כל כך רטובה, הפרחים מלבלבים בצהוב חזק, האוויר הקר מתחמם, השמש כבר הפציעה מבעד לעננים, ורע לי ובודד לי כל כך.
אני רואה את כל זה בעיני רוחי ובאחת כמו מוטס מעבר למרחבי החלל והזמן, ואני שם, לגמרי שם, נכנס לבית, אפלולית וצינה, הסדינים על המיטה קרים, ועושה את פעולות שעשית אז, שומע "פינק פלויד" בפטיפון בסלון בווליום גבוה באוזניות לבנות גדולות, אוכל, עושה שיעורים, יוצא להקפיץ כדורסל בשלוליות, הכדור ניתז מהקרש ומקפץ על הבלטות הרטובות, וקר לי, ורע לי.
זו הפעם הראשונה שהזיכרון הזה כל כך חי, כל כך חושני, אני ממש יכול להריח הכל, נדמה לי שאם אושיט יד אגע בפרחים הצהובים. אני מרגיש את כתם הרטיבות בעצמות. וזו הפעם שאני מקשר בין דיכאון הילדות הזה (למרות שאני דיברתי עליו פעמים אינספור במהלך טיפול) לדיכאון העכשווי, תופס את מה שקורה לי עכשיו כשיחזור תחושתי מדויק של מה שעבר עליי אז. אני רואה את הקשר לנגד עיניי, ברור ומוחשי. וזו הפעם הראשונה שאני לא נרתע. לא נסוג. הולך לשם, עם הילד הזה, מרגיש מספיק חזק לעשות את זה, וזה מעצים אותי.
ואני לא מוכן לוותר על זה. החלטתי להמשיך להתמודד עם הדיכאון העונתי שלי. יש איזה תיקון בהכלת הזכרונות האלה. יתרה מזאת, אני אפילו רוצה להיות שם. סקרן. רוצה להסתובב שם, להרים דברים, למשש אותם, לבדוק, להריח, להיות שם ולחשוב על זה. חשוב לי. לפעמים אני מרגיש שאני נשבר אבל זה חשוב לי, ואני חושד שאם אתמיד בזה, אולי אוכל לקרצף את כתם הרטיבות מהנפש, להתנקות, להצליח לצלוח את החורף בלי ציפרלקס.