כלומר, בטוקבוק דופקים לאנשים מוחטות בעורף בחסות העילום-שם, ואילו בפייס מחייכים אליהם. עושים לייק. לא-לייק זו לא אופציה. יש רק לייק. מקסימום מבטלים את הלייק אבל זו לא איזו פעולה ראוותנית. לבטל לייק זה כמו לעזוב מסיבה הומה בלי להגיד שלום ובלי לעשות עניין. פשוט מתגנבים החוצה.
אני זוכר שהיחס לאנשים שכתבו קומנטים שליליים לסטטוס היה ביקורתי למדי. לא מקובל. לא מבאסים סטטוס. ובמהרה גיליתי שכשמישהו מבאס לי את הסטטוס בניגוד לרצוני אני פשוט יכול במחי כמה הקשות עכבר ומקשים להעלים את הבאסה שלו. פעולת מחיקה פשוטה. Delete והגורם המבאס מתאדה.
ממילא מבאסי הסטטוס היו מעטים. עניין של תן וקח. אני לא אבאס לך את הסטטוס ואתה בתמורה לא תבאס לי. ואם לא תעמוד בחוזה הבלתי כתוב הזה בינינו אני אבטל את חברותנו ולא תוכל להטריד אותי יותר. זה היה האביב של הפייס.
למה יש לי כל כך מעט לייקים?
פייסבוק, כמו אינסטגרם, הוא סביבה חיובית, שבו אנשים מקבלים חיזוקים חיוביים על המראה שלהם, על האוכל שהם מכינים, על סתם פעולה אישית שביצעו, על ההגיג הכי פעוט שחלף להם בראש באותו רגע. המקום שבו עושים לכם לייק, נותנים טפיחה על השכם, צובטים לכם את הלחי. שאו ברכה ויישר כוח.
אבל אט אט, וביתר שאת בחודשים האחרונים, נהפך פייסבוק לסביבה הרבה יותר תחרותית. ואני לא מדבר על התחרות המובנת מאליה, שתמיד מעלה ניחוחות של כתה ד', על כמה חברים יש לכם. בפייס, חברים הם סמל סטטוס. כמות החברים וזהות החברים. יש בפייס מקובלים ופחות מקובלים. זה ברור. והנתון הזה, כמה חברים יש לכם, מופיע בעמוד הפרופיל, הוא חלק אינטגרלי מכרטיס הביקור הפייסבוקי. כי עכשיו יש לא רק חברים. יש מנויים.
יצר התחרותיות שלי החל לפזול לעבר כמות המנויים של חברי פייס בפיד שלי. למה להם יש ולי אין? מה יש בהם שאין בי? למה הפוסטים שלהם מעניינים יותר משלי? ואם כבר מדברים על זה, למה יש לי כל כך מעט לייקים לסטטוסים שלי? ולמה כל כך מעט שרים? למה אני לא ויראלי? מעצבן.
עניין של סגנון
ואז פתחתי דף פייסבוק, לקידום מיזם "הינשופים" שלי. וגיליתי שאני יכול לקדם את הסטטוסים שלי תמורת תשלום צנוע של חמישה דולר. זה עובד יופי. חשיפה גבוהה, הרבה לייקים, הרבה שרים. הוויראליות המיוחלת. מומחה להפצה ויראלית בפייסבוק סיפר לי שפייסבוק לא רק מקדם סטטוסים משולמים, הוא גם חוסם קצת סטטוסים שלא משולמים. ואז התחלתי לשים לב לשני סוגים של פייסבוקיסטים.
יש את הבלוגרים. הם משתמשים בסטטוסים שלהם כמו בבלוג. הם עובדים בזה. הם חושבים על זה. הם משקיעים בניסוח ובהפצה. אין להם חברים בפייסבוק, אלא יש להם קהל. הרבה קהל, שעושה מנוי לפרופיל שלהם, שעושה להם הרבה לייק ושמפיץ אותם הלאה.
יש להם סגנון שמאפיין אותם. אחת נואמת נאומים חוצבי להבות. שני מציע סחורה קלילה וקומית, מני התחכמויות וחידודים, אבחנות הומוריסטיות על החיים, אנקדוטות ופכים קטנים. זו מתוודה וידויים וזה מבקש עצות. הם מפעילים את הקהל שלהם. הם ממננים את הפוסטים שלהם. לא יותר מדי, לא מעט מדי. לא מציפים את הפיד ולא מייבשים. הם בית חרושת קטן לתוכן. ומאליו מובן שיש ביניהם תחרות, אפילו עזה. ואם פוסט זוכה לרייטינג נמוך, הם מסירים אותו. זה לא נראה טוב.
ויש את אזובי הקיר. אזובי הקיר של הפייס לא מסוגלים, גם אם תכוונו להם אקדח לרקה, לייצר סטטוס שמניב יותר משלושה-ארבעה לייקים מנומסים. וזה בולט. והם מרגישים את זה. לא הולך להם בפייס. הם גם לא נהנים לייצר את הסטטוס שלהם, לא כיף להם, וזה ניכר. כאילו שהם רוצים רק לצאת ידי חובה.
בין מיט רומני ליאיר לפיד
בפייסבוק התנהג כפייסבוקאי. זה לעתים נראה עלוב מאוד, השלושה-ארבעה לייקים האלה. בעצם, הם אמרו משהו, והתעלמו מהם. בעצם, אמרו להם שהם לא מעניינים. ממש לא. מעליב. אין דרך אחרת להסתכל על זה.
כשאני קם בבוקר ורואה שבעמוד "הינשופים" שלי יש לייק אחד פחות, אני יודע שמישהו החליט במהלך הלילה לעשות לי דיס-לייק. זה היה לו חשוב. לעשות לי דיס-לייק. הוא הקדיש לזה קצת מחשבה ומרץ, לא לאהוב אותי. הרבה אנשים עושים את זה לרומני עכשיו. למה? כי הוא לוזר, זה למה. כי הוא הפסיד. חשוב להם לעשות לו דיס-לייק. עובדה. בשביל להשאיר לו את הלייק שלהם, הם לא צריכים לעשות כלום. בדרך כלל, אנשים מעדיפים סבילות. אבל לא. לא בא להם שיהיה לו את הלייק שלהם.
וכשיאיר לפיד השתמש בעמוד הפייס שלו כדי לנזוף בליכוד על תקלת המחשבים בפריימריז, צץ לו ראש מפלגת "הבית היהודי", נפתלי בנט, והתעמת איתו. פעם זה היה נקרא לבאס סטטוס. היום זה פשוט מה שמקובל בפייס. פייס זה כבר לא רק בועת הלייק. זה פשוט החיים.