ולא רק בגלל שממשיכות להתקיים כאן בחירות דמוקרטיות, בתדירות שהיא אפילו גבוהה מדי. מורשת רבין, אם נניח שיש דבר כזה, מושלת בחברה הישראלית ללא עוררין. מאז רבין כיהנו כאן שלושה ראשי ממשלה שניסו לממש אותה, ושסדר יומם המדיני היה דומה לשל רבין: ברק ואולמרט ניסו לקדם סדר יום מדיני שכולו מורשת רבין, ואילו שרון של ההתנתקות היה יותר רבין מרבין. וראש הממשלה הרביעי, נתניהו, קיבל בנאום בר אילן את עקרון השתי מדינות לשני עמים, שגם הוא רביניסטי לחלוטין.
כבר אין ויכוח בחברה הישראלית על העקרון המדיני המנחה. יש ויכוח בין אקטיביזם (ברק, אולמרט ושרון) לבין סטגנציה (נתניהו). יש ויכוח על סדרי עדיפויות, כבר אין ויכוח על הדרך. הדרך של רבין ניצחה.
זה לא משנה לצורך העניין אם רוב הציבור היהודי בישראל גזעני ותומך באפרטהייד. מורשת רבין אף פעם לא שמה דגש על מוסר, אלא על תועלתנות. היא חתרה להסדר כי זה טוב ליהודים, לא כי זה מגיע לפלסטינים. היא הייתה פרקטית, לא יפת נפש ואצילית.
ההסבר של הילדים
המניע לרצח רבין היה אידיאולוגי, לא אישי. והאידיאולוגיה שהייתה אמורה למות ביחד איתו – לא זו בלבד שלא מתה, אלא אף התחזקה ואומצה על ידי מי שהיו יריביו הפוליטיים. העצרת לזכר רבין לא מעניינת את רוב הציבור מן הסתם כי הוא מבחין בכך שאין בה צורך כדי לחזק את האידיאולוגיה של רבין. וגם אין בה צורך כדי לחזק את העיקרון הדמוקרטי שראשי ממשלה נבחרים בבחירות כלליות ולא ביריות אקדח. אבל יש גם סיבה נוספת, מטרידה יותר.
בפעם היחידה שהלכתי לעצרת בכיכר, לפני חמש שנים, רוב רובם של הנוכחים היו ילדים מתנועות נוער שהגיעו בהסעות מאורגנות. בלעדיהם, היו שם אולי אלף איש. זה היה פתטי. ילדי תנועות הנוער ממש לא התעניינו ברבין או בעצרת, הם התעניינו בעיקר בעצמם. והם ממש לא היו עצובים, אלא בעיקר חרמנים ורעשניים. וגם אני הייתי שם רק לצורך עבודה עיתונאית, אחרת לא הייתי מטריח את עצמי. שאלתי את אחד הילדים למה לדעתו אף אחד לא בא לעצרת. והוא אמר לי, בשליפה, שזה בגלל שרבין חתם על הסכם אוסלו למרות שלא הייתה לו תמיכה של יותר ממחצית הציבור.
נדמה לי שזה הסבר טוב. אם יגאל עמיר ניצח במשהו, זה אולי בעובדה שהוא הצליח להפחיד את הישראלים מפני נקיטה בצעדים מדיניים מרחיקי לכת שהם יותר מדי שנויים במחלוקת. הוא הצליח להטמיע בהם את הפחד מפני מלחמת אזרחים. הוא הצליח לעשות דה-לגיטימציה של צעדים מדיניים שלא נהנים מרוב גדול, מוחץ, בציבור – גם אם הם נעשים על ידי ראש ממשלה שנבחר בבחירות דמוקרטיות.
ההבדל בין רבין לאריק
בסופו של דבר, ישראלים רבים מסכימים עם הטענה של יגאל עמיר, שהחתימה של רבין על הסכמי אוסלו היתה אולי דמוקרטית באופן רשמי אבל לא באופן מעשי. ואולי ישראלים מדירים רגליהם מהעצרת בין היתר כי לא מוכנים לתת לגיטימציה לחתימה ה"לא-דמוקרטית" של רבין על הסכמי אוסלו.
האידיאולוגיה של רבין התקבלה, אך לא הדרך שבה הגשים אותה. ברק ניסה להגשים אידיאולוגיה דומה באותה דרך, בקמפ דייוויד – לנקוט מהלך מדיני מרחיק לכת כשרוב מוחץ בציבור מתנגד לו. נדמה לי שזו הסיבה שברק כל כך שנוא עד היום על רוב הציבור. את המסר הזה שיצא מרצח רבין – הוא לא הפנים. כנ"ל אולמרט, שניסה להתקדם עם אבו-מאזן לקראת הסכם מרחיק לכת, שעה שרוב הציבור מעוניין בהתפטרותו. את זה כנראה ששלי יחימוביץ' כן הפנימה, ולכן היא מתאמצת בשיטתיות להצטייר כדמות פוליטית לא פלגנית במישור המדיני.
זה טראגי ומכעיס – אבל במובן הזה גם ליגאל עמיר יש מורשת.
>> הטור הקודם שלי: אני לא מתמודד, תתמודדו עם זה