התחושה הייתה שחייבים לראות את זה. שמנסים להגיד לנו משהו חשוב. שמתנהל פה קרב מעניין וסוער, לנגד עינינו. עם השנים והערוצים והאינטרנט והאדישות, התשדירים איבדו מחשיבותם ומחדשנותם. במערכות הבחירות האחרונות הם נראו רלוונטיים בקושי.
מה שהכי אהבתי בתשדירים, בתור הזהב שלהם בשנות ה-70', היה לראות אנשים אלמוניים שהקימו מפלגות קטנות, אפילו קיקיוניות, חסרות סיכוי בעליל. התשדירים הזולים שלהם היו חובבניים, מצולמים ומבויימים רע, וההופעה של אותם אלמונים מול מצלמה הייתה מאוד לא יעילה. הם נטו לעמוד מולה, מאובנים, ולדקלם בדחליליות את הנאום שהכינו, עיניהם מתרוצצות אנה ואנה, לא ממוקדות במצלמה. אחרים פירקו את חוסר הביטחון שלהם מול המצלמה בדרך הפוכה. במקום להיכנס מולה לשיתוק, הם התפרעו, צעקו בגרון ניחר, נכנסו לאיזו היפר-אקטיביות.
גיבורי הריאליטי המקוריים
אבל מה שאהבתי בתשדירים שלהם היה הסיפור. תמיד היה שם סיפור, שבו הם הסבירו לציבור מי הם, למה הם צצו פתאום, מה גרם להם להחליט לרוץ, למה הם פשוט חייבים להיות בכנסת. וזה תמיד היה סיפור מעניין, והוא ריתק ביתר שאת בגלל שאפילו כילד הבנתי שאין להם סיכוי, שהם עושים משהו חסר סיכוי, מתוך איזה ייאוש או שיגעון גדלות, או שכנע עצמי עמוק שמאפשר להם לשקר לעצמם.
נזכרתי בימים האחרונים בתשדירים האלה, כי היום הרבה יותר קל להיות אדם אלמוני שקם בבוקר ומחליט שהוא פשוט חייב להיות חבר כנסת, כי העם והמדינה זקוקים לו. הפיתוחים הטכנולוגיים, המהפכה הדיגיטלית והאינטרנט מאפשר היום להרים קמפיין בחירות בקלות, מהבית.
הכנסת האלמונית הראשונה
כבר לא צריך זיק סהרורי בעיניים כדי להגיח מערוץ טלוויזיה או מהפייסבוק ולהכריז על מועמדות לכנסת. אבל ליצני הבחירות מתשדירי שנות ה-70' הקדימו את זמנם, הבינו משהו שרק בשנים האחרונות נטמע עמוק בתודעה הציבורית – שגם לא צריך להיות מהכנסת כדי לרוץ לכנסת, לא צריך להיות פוליטיקאי. יתרה מזאת, יש מעט מאוד פוליטיקאים מקצועיים בישראל. חברי כנסת מתחלפים בתדירות גבוהה יחסית. נכנסים ויוצאים מפוליטיקה. יש בכנסת הנוכחית חברי כנסת רבים שבקושי שמענו עליהם או שלא שמענו עליהם בכלל ושייעלמו ממנה אחרי הבחירות.
